עידו קיזל - המחזאי


עידו קיזל נולד בשישי באוגוסט, 2001 בחיפה, ישראל. התחנך בבית הספר השש שנתי לאומנויות "רעות" בחיפה ללימודי מחול, אומנות פלסטית, צילום, עיצוב אופנה ועיצוב חזותי, מוסיקה ותיאטרון בחיפה. למד במגמה לתיאטרון בגיל 13 החל להתמקצע בתחום הכתיבה המחזאית. עידו קיזל כתב שישה עשר מחזות שמשקפים את הצדדים בחיים העולמיים האישיים שלו שבלטו לעידו קיזל עד תקופת הכתיבה: כסף, עברו של אדם, תעמולת השלטון, דילמות, האוטיזם, הסכסוך הישראלי פלסטיני, ההומוסקסואליות, הפיתוי והדחפים, הילדות, דימוי הגוף, הפוליטיקה, ההתבגרות, זקנה, מחלות נפש, תסמונת טוראט, גורל.
המחזות: סוד הנולד, לשחק בשלג, שר התעמולה, בעלות החלומות האדומים, ג'וני, חלומות בקומה הרביעית, כל החיים איתו, רחוב שפרד 1, עיניים, עשר שנים אחורה, הבית הלבן, האנייה לפילדלפיה, סודות מקינמון ופקאן, הכלבנים, בחזית הכיתה (עיבוד למחזה), הרות גורל. לאחר שכתב את מחזהו הראשון מהסדרה הראשונה ניסה לביים אותו, אלא שהכניסה לכיתה ט' מנעה ממנו זאת. בתחילת כיתה י' החל לביים את מחזהו השמיני "רחוב שפרד 1". מתמקצע בחקר השואה, מלחמת העולם השנייה, הנאציזם והממשל הנאצי באירופה. דור שני לניצולי שואה ולעלייה ממצריים. מעשייתו התיאטרונית בביה"ס "רעות לאומנויות": "תרנגול כפרות" - ערב שורשים, ניסים ונפלאות בקופסאות שימורים, ביצים של דינוזאורוס (עפ"י סיפורו של אתגר קרת), מכתב לנועה, "בגדי המלך" - מאת ניסים אלוני, הפקת סיום חט"ב. כמו כן שימש כתאורן בהצגה "ירמה" של תיאטרון חי-פה בחיפה.






ברוכים הבאים!

ברוכים הבאים!
אתר המחזות של עידו קיזל

יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

"צומת מילר" - צניחה אל מתחת לאדמה // טור ביקורתי

אדיר מילר. הפתיע אותנו ב"רמזור" והצחיק אותנו פעם אחרי פעם. כל עונה שמרה על החדות שלה, השנינות שלה, ההומור, פעם אמיר בזוגיות, פעם בהריון, והופ-אבא, חפר בין רווקות נצח לחברה מהגיהנום, ואיצקו בין שלושת האורות ברמזור - גרוש, בזוגיות, נשוי... הכל מהכל.
בסוף עונה 4 אדיר מילר הודיע כי "רמזור" מסיימת את דרכה, יורדת מהמסך ומפנה מקום לסדרה חדשה.
הסדרה החדשה... למי שלא רואה זבל, קוראים "צומת מילר". הסדרה מוגדרת כסדרה העוקבת אחרי חייו האישיים של אדיר כקומיקאי, במגע שלו עם הזוגיות, ההורות, האומנות והקומיקזה. צומת מילר לא התחילה בפסגה, אלא בתחתית התחתית. היא הנחילה אכזבה בקרב הצופים וכולם אמרו פה אחד: "זה לא רמזור". אני מצטרף לאמירות אלו... ואפילו מוסיף שמן למדורה.
"צומת מילר" מתחילה עם ראיון של אדיר מילר עם דנה ויס, כשבכל פרק היא שואלת אותו שאלה, וכדי לנווט לנושא הפרק הוא עונה לא תשובה לא קשורה בעליל - כתיבת תסריט גרועה. בסוף, כשהוא צוחק ולועג על אוכלוסיות שונות בתחית הפרק, הוא חוזר שוב ושוב כל פרק על הגג (משפט/ביטוי/דפוס התנהגות החוזר על עצמו ואמור להיות כלי הומוריסטי) הבא: "אבל אל תכניסי את זה, טוב?, לא בא לי שX ייראו את זה וייעלבו". זה התחיל בלעג על הורים של פעם, עבר ללעד על פמיניזם, לעג על ערבים ולעג על כוכבי ילדים, שם טען שהחומרים של כוכבי הילדים איתם הם מופיעים ירודים ומטומטמים. צר לי, אדיר היקר, שהתכנים האלו יותר שנונים משלך!
זה ממשיך, כשהוא נכנס למשרד הסוכן שלו, המזכירה מדברת בטלפון ומשקרת לצד השני שעופר (הסוכן) בחופשה. "לא, עופר נסע לקריביים, הוא יחזור עוד חודש"... אדדיר שואל בלחש "עופר נסע?!" והמזכירה עונה לו בלחש "לא הוא פה". אדיר מבין והולך. גג שאמור להיות מצחיק, לא מצחיק מטבעו, וכשכל פרק חוזרים עליו, כבר נמאס ואבד החשק לראות את הפרק.
וממשיכים לגג העלוב הבא. אדיר מגיע לביתו ופוגש בחוץ את שלום השכן, "מה קורה שלום?" הוא שואל, "נורא ואיום...", שלום עונה ומפרט לו מחלות וחיידקים אינטמיים שהוא חושף... ואדיר בתגובה "שלום אני שאלתי מה קורה מנימוס, לא..." ושלום "אה, אז הכל טוב ברוך השם". עוד גג חוזר על עצמו וכבר נהיה אינפנטילי ואימבצילי לגמרי.
ופתאום אשתו מראיינת מפורסמים והוא צוחק על אריק זאבי שהוא בכה באולימפיאדה. ממש מצחיק, בדיחה שנלעסה ונטחנה.
"צומת מילר" מביאה למסך הומור רדוד, שצוחק על הומואים, על כוכבי ילדים, על קשישים ועל רדיו, על דיבוב ועל גני חובה. "צומת מילר" ואדיר מילר פוגעים במי שרק אפשר, דוגמת המשטרה שעלתה לכותרות הראשיות. המשטרה עשתה צעד חוב בהבהרת גבול לאדיר מילר. יש דברים לא צוחקים עליהם. בטח שלא על שוטרים ששומרים בין היתר על ביטחון הפנים. אדיר מילר יורד על כולם, על מי שהוא יכול, ובעזרת הומור רדוד מגרד קצת רייטינג נמוך. הסדרה הזו היא שיא הרדידות, שיא השפל של הבידור הטלוויזיוני, ואדיר מילר... כבר מזמן הפסיק להצחיק אותי.
אדיר מילר יורד על מי שרק אפשר, מביא את הסדרה שלו לתחתית, ובעזרת תחתוני פילים וחיקוי מכשפות, סרטי אימה ולעג על סרטי סינמטקים הוא מעליב את מי שרק אפשר, ולא עוצר לעשות חושבים.
"צומת מילר" עומדת בפרשת דרכים, אם בצומת עסקינן: גזענות, דריכה על אוכלוסיות ומקצועות, רייטינג נמוך והומר נמוך.
מסתבר שאפשר לרדת יותר נמוך מים המלח. שיא חדש.





המשחקים הפאראלימפיים - יותר גבורה, פחות תשומת לב// טור ביקורתי

בימים אלו ממש (7-18/9/2016) מתקיימים המשחקים הפאראלימפיים, אולימפיאדת הנכים בריו דה ז'נרו 2016.
משחקים אלו נערכים אחת ל-4 שנים מיד לאחר המשחקים האולימפיים הנערכם באותה תדירות, ובאותה עיר מארחת. הוועד האולימפי והפאראלימפי חופפים ומנהלים דו קיום ביניהם, הנותן לבעלי מוגבלויות ברחבי העולם יכולת להיות על הפודיום ולהרגיש שהם לא שונים ולא חריגים - גם הם יכולים. במשחקים הפאראלימפיים התחלתי להתעניין, מודה, השנה, כשהייתי צמוד לטלוויזיה לקראת אולימפיאדת ריו 2016 הנערכה ב5-21/8/2016. במהלך המשחקים האולימפיים צפיתי בענפי הספורט השונים, התעניינתי במנצחים והכל היה טוב ויפה, אבל אין יותר קל מלעמוד על הפודיום כשיש לך זוג רגליים וזוג ידיים שיכולות לשחות, כשיש לך אצבעות, כשאתה רואה ושומע, כשאתה יכול ללכת ויכול לרוץ ויכול לדווש ויכול, פשוט יכול. מסוגל. יש לך את האפשרות. האם תנצח? זה תלוי במאמץ ובכוח שאתה משקיע. מייקל פלפס למשל, אורי ששון, ירדן ג'רבי, יוסיין בולט. הכל טוב ויפה, וכל הכבוד לכולם. אבל חשבתם לרגע על התחושה שלמרות שיש לך רק רגל אחת, זכית מקום ראשון בשחייה פאראלימפית. התחושה היא: "התגברתי על המכשול שלי, אני שווה בין שווים, אני יכול למרות המוגבלות". תחשבו על תחושת העונג והאקסטזה של רץ מרתון פאראלימפי שכרגע שבר את שיאו האישי. תחושת הגבורה, ההתעלות על הטבע, ההתנגדות למכשול. אין רגע יותר משמח מזה.
מדינת ישראל נכון להיום, בעלת 373 מדליות פאראלימפיות. מדינת ישראל היא מובילה ואחת מהטובות בעולם בספורט הפאראלימפי, לא כמו המצב האולימפי המזהיר שלנו... עשרות נכי צה"ל, נכי מלחמה ונכים אחרים התגברו על הקושי שלהם והביאו לעם ישראל גאווה לאומית ויותר חשוב מכך, גאווה אישית לעצמם, הוכחה שהם יכולים הכל, ושאף מגבלה פיזית לא תעצור אותם.
למרות האוטופיה ההישגית שלנו והטוהר שבמשחקים הפאראלימפיים, כוונתם ומטרתם, העולם והספורט הבינלאומי מתייחס אל המשחקים הפאראלימפיים באפלייה וזלזול. שאלתם את עצמם מדוע לא משדרים את המשחקים הפאראלימפיים? מדוע לא מתלהבים ועושים "קרנבל" אחד שלם מפתיחתם כמו שעושים באולימפיאדה? מדוע אנחנו, מדינת ישראל שנמצאת בטבלת הזוהר של האלופות הפאראלימפיות, לא מעודדת שידור אולימפיאדת הנכים? האם זה לא אמור להיות אינטרס שלנו, לעודד את הנכים להצליח ולהתגבר? לעזור להם ולתמוך בהם? האם ראיתם היום את מהדורות החדשות פותחות בהישג של מורן סמואל, שהביאה מדליית ארד פאראלימפית לישראל בחתירה ל-1000 מטר? ולא רק ישראל, בכל העולם ההתלהבות יורדת לאחר האולימפיאדה... נשיא הוועד האולימפי מכריז "ביי ריו" בטקס הסיום ב21 באוגוסט ואני צועק למסך "יש את הפאראלימפיים! אתם לא עוזבים את ריו!!! כבר שכחתם?!".
ברוב העולם לא טורחים לשדר את המשחקים הפאראלימפיים, להדגיש את החשיבות של המשחקים ולעודד צפייה ותמיכה בספורטאים הנכים. לא רק בתחום הספורט, רוב העולם לא מעודד את שילוב הנכים בחברה, עזרה לנכים וחשיבות המודעות לעזרה לאנשים עם מוגבלויות, פיזיות או קוגניטיביות, נפשיות או חברתיות -תקשורתיות. עמותות ותנועות העזרה לנכים מבורכות בעיניי, ולשם העלאת המודעות לחשיבות ועידוד המשחקים הפאראלימפיים לסדר היום, התנועות האלו, וגם שאר הציבור כולו, חייב לפעול.
לא מזמן חתמתי על עצומה לשידור המשחקים הפאראלימפיים בישראל, וההוכחה הטובה ביותר לטענה שאני מעלה כאן, היא שמספר החותמים עומד כאת על 9,513, פחות מעשירית בקרב ציבור מדינת ישראל.
המשחקים הפאראלימפיים חייבים לבוא בחשבון ולהיכנס לסדר היום. המטרה של המשחקים היא מבורכת, מוסרית והומנית. המשחקים מעניקים זכויות ושוויון זכויות מלא גם לבעלי מוגבלויות והעלת החשיבות לעזרה לבעלי מוגבלויות.
המשחקים הפאראלימפיים, בשתי שורות: יותר גבורה, פחות תשומת לב.








יום שבת, 10 בספטמבר 2016

ההצגות הצפויות להופיע במדור טור שבועי (2016-2017)



ההצגות הצפויות להופיע במדור טור שבועי (2016-2017)


הועלה:
מה עושים עם ג'ני 8/9/16 הבימה (בימוי: הלל מיטלפונקט) - ג'ני בת ה-75 מתאלמנת ומחליטה להיכנס לרוח נעורים וחיים סוערים של ממש, לא כפי שמצופה מאישה בגילה, שתיכנס לתלם הזקנה. http://idokizel.blogspot.co.il/2016/09/blog-post.html


מ-סינמה סיטי גלילות:
בילי אליוט 20/12/16 (בימוי: אלדר גרויסמן) - סיפורו של ילד הממיר את כפפות האגרוף בנעלי הבלט אל מול עולם מנוכר על רקע מחאת כורי הפחם באנגליה של שנות ה80.


הקאמרי:
מפיסטו 4/1/17  (בימוי: עמרי ניצן) - אמן תיאטרון בגרמניה הנאצית מוכר את נשמתו לשלטון.
אשה בורחת מבשורה 9/1/17  (בימוי: חנן שניר) - סיפור התבגרותם של 3 נערים בני 16 על רקע איום על הקיום הישראלי
אנה 19/4/17 (בימוי: אלון אופיר) - סיפורה של אנה פרנק מתוך יומניה, דרך העיניים האינטימיות ביותר, דרך הסתכלות תוך תוכית לביתה, סבלה וחוויות ההתבגרות שלה בצל רדיפות היהודים בשואה.
יהודים רעים 15/7/17 (בימוי: חנן שניר) - מאבק על ירושה מתקיים בבית משפחה יהודית בצל הכנסת זרים לחיק המשפחה, שמרנות ומסורת.
הזאבים 31/8/17 (בימוי: עמרי ניצן) - המשק הישראלי מתפורר ושנה לאחר עליית הימין לשלטון, זאבה ומשפחתה נאבקים לשרוד.


הבימה:
עלובי החיים 31/10/16 (בימוי: משה קפטן) - אסיר יוצא מהכלא לאחר 19 שנה ומתחיל מסע ארוך בסיפורו של וקטור הוגו שנהפך לקלאסיקה.


בית ליסין:
לצאת מהארון 23/2/17 (בימוי: אלון אופיר) - פקיד מפוטר מעבודתו ומחליט להמציא יציאה מהארון כדי לתבוע על גזענות במקום עבודה.



תהנו!
שנת 2016-2017
אתר המחזות של עידו קיזל

 

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

"מה עושים עם ג'ני" - גיל זהב, הצגה זהב// טור ביקורתי

חזרתי כעת מההצגה "מה עושים עם ג'ני" של תיאטרון הבימה, בה צפיתי בהיכל התיאטרון בקריית מוצקין.
מלבד ההנאה החוזרת של הגעה להיכל מוצקין, ההצגה הייתה מדהימה, מצחיקה ומעוררת שאלות.
נתחיל בהתחלה... אני מקדים את המאוחר.
ג'ני איטון היא אלמנה טרייה בת 75 שמחליטה להפוך את חיי הזקנה המצופים ממנה ולחיות חיים צעירים, תוססים ובוערים. שמפניה, סקס, מאהב חדש, ציורי ערום ומוסיקת רוק מטאל הם רק חלק מהשינויים שג'ני עוברת. בנותיה, הלן ושרלוט, מנסים בכל כוחן להחזיר את ג'ני למסלול המצופה ממנה - חיי זקנה משעממים, איטיים, חסרי עניין, מדכאים... אבל ג'ני עקשנית, היא לא מוכנה לוותר, היא תחיה את זקנתה כפי שהיא מחלטיה. היא מוצאת מאהב ומוסרת לו את המניות שלה, בוטחת בו מכל הלב ומוכנה לאהוב מחדש. מדי פעם קופצת לביקור גיסתה אודורה, זקנה מתפרקתת, דכאונית, ההפך הגמור מג'ני החדשה. לחייה נכנס גם בחור חדש, חבר של הלן, ד"ר לבעיות זקנה, המסעיר ונותן לגיטימציה לחייה הצעירים של ג'ני, וכובש את ליבה. ג'ני מצידה חיה את חייה כמו בת 18, אך כשהחיים האמיתיים מכים בה והמציאות נותנת אותותיה, ג'ני נאלצת לעמוד ולעצור בצד הכביש, "לחנות את האופנוע" ולהביט למציאות בעיניים. קומדיה מרגשת על הדרך להזדקן, על השאלות שמעלה גיל הזהב, על הרצון לחיות חיי נוער למרות האידאל החברתי החוסם, על המציאות הנוקשה ועל החיים שלא נחים לרגע. קומדיה מצחיקה ומרגשת עד דמעות, שאותה כובשת ליא קניג, שחקנית שכמו ג'ני, לא נחה, ונדמה שהגיל אצלה הוא באמת רק מספר, ושרוח הנעורים עוד בוערת בה. גם דבורה קידר (אודורה) כובשת ומצחיקה את הקהל, נותנת פן זקנתי אחר והפוך לזה של ג'ני. הקומדיה "מה עושים עם ג'ני" מציגה את ליא קניג בתפקיד בלתי נשכח, מצחיק, אדיר ובלתי ניתן לתיאור חוץ מ"מצויין". רמת המשחק המצוינת, היכולת הקומית, היכולת לכבוש כל לב ולב בקהל, תחושת החיבור וההזדהות לדמות גם מצידה וגם מצד הקהל יוצר קרב גדולה בינינו הצופים לבין ג'ני, ורק שחקנית כזו יכולה לבצע תפקיד כזה.
הקהל לא הפסיק למחוא כפיים, לצחוק, ומדי פעם גם שיתף פעולה כשג'ני שברה את הקיר הרביעי ופנתה ב"קטע סטנדאפ מומחז" לקהל. בסוף ההצגה, קניג מודה למנכ"לית ההיכל על הזכות להופיע כאן, ואני מודה לה על הופעה כל כך מדהימה.
שלא תטעו, אין רק צחוקים במחזה הזה. המחזה הוא שאלה אחת גדולה בעל משקל גדול על הדרך לסיים את החיים, הדרך להיגע אל סופם או לפחות לשיאם. המחזה מעלה את רוח הנעורים אל מול רוח הזקנה ומעלה את התהייה - למה רוחות אלה לא מתלכדות? מה רע? מה הבעיה?...
בימוי מצוין של הלל מיטלפונקט למחזה מאת ד.ר. ויילד, תפאורה ריאליסטית ומדהימה מלאת ציורי עירום משעשעים, מוסיקה ותאורה מעולים ומה יש עוד להוסיף?... חוויה מענגת מכל הכיוונים.
עוד הצלחה של תיאטרון הבימה. ומה עוד יש לי לומר חוץ מתודה על ההזדמנות שניתנה לי.
ליא קניג כבשה את הבמה, ואת ליבי. עכשיו נשאר לחכות  שהיא תכבוש את ליבכם.


דף ההצגה באתר התיאטרון הלאומי "הבימה" -


http://www.habima.co.il/shows/%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%92%D7%A0%D7%99/


אתר היכל התיאטרון בקריית מוצקין
http://www.mozkin-theater.co.il/





יום שבת, 3 בספטמבר 2016

המחזות של ספטמבר 2016 - ספטמבר 2017

סודות מקינמון ופקאן

סמדר דקלון, פנסיונרית, ידעה ימים טובים יותר מאלו. השולחן ידע ימים טובים יותר מאלו. השיער, המטבח, אפילו לחץ הדם היה טוב יותר. מי היה מאמין. את המתכון לעוגת הקינמון ופקאן שלה היא עומדת לגלות לשני נכדיה אחרי ששנים שמרה זאת בסוד. כי מי יודע מה יקרה מחר בבוקר. והכל... הכל כבר מזמן נראה ישן ומקולף. אבל סמדר נודעה תמיד כאחת שלא יושבת ומחכה, נו, ביצועיסטית מהפלמ"ח, והיא מזמינה את הנכדים והבנים שלה לארוחת פרידה. ארוחה שבה הכל ייסגר, ארוחה שבה היא תיפרד מהחיים. אבל באותו הזמן הבן הבכור שלה מחליט להתנצר והבן הצעיר שלה יוצא מהארון ולארוחה האחרונה הוא מביא את בן זוגו. מסביב לשולחן הכל יצוף, והכל ייסגר ויסתיים אחרת לגמרי ממה שסמדר דמיינה לעצמה.
הכלבנים
המחזה מספר את סיפורה של משפחת קולירה מהירושימה, רגע אחרי פצצת האטום שהחריבה את העיר. היקארי קולירה היא עקרת בית ואם לשניים בהירושימה.  כשחברתה הטובה שן נשארה הלומת קרב מהמלחמה, היקארי ממהרת לבקר אותה ומזדעזעת לנוכח המחזה המבהיל. ימים עוברים, שבועות וחודשים, והיקארי לא נרגעת. מאמציהם של בני המשפחה להרגיע אותה לא צולחים, ורגע לפני שהיא נבחרת למשרה חשובה במשרד הפנים, היא מחליטה לבצע ניסיון התאבדות על גג ביתה. בעלה, ייטו, תופס אותה ומאשפז אותה במחלקה פסיכיאטרית. מאותו הרגע היקארי עוברת מסע מצחיק, הזוי ומרגש בו זמנית, בו היא מנסה להשתייך לאותם חולי הנפש במחלקה, אך מגלה שהיא אדם נורמלי מן השורה. סיפורה של אישה שמנסה לשרוד במחלקה שמאמינה שהיא חולת נפש, למרות שהיא עצמה בסדר גמור. סיפורה של אישה שלא מצליחה לשכנע את הסביבה שהמציאות המרה של 1945 היא זו שחולה בנפש, ולא היא.

הרות גורל
תארו לעצמכם עולם שבו ברגע לידתך תקבל ערכת גורל, הקובעת את תאריך פטירתך, במי תתאהב, מה יהיה המקצוע שלך ולאיזה גדולות תגיע? לעולם זה מגיע אוליבר שמוצא את תעודת הגורל שלו ביום הולדתו העשרים, ומגלה שנשארה לו שנה אחת לחיות. אוליבר בן טובים, שהרגע סיים את לימודיו בתיכון, מפונק ויהיר, אמיד ונראה מטופח למדי, נחרד למראה עיניו – החיים שלו ניתנים בידי כוח שלא שלו. אנו מגלים עולם שבו הגורל ידוע מראש, מנהל אותנו ומוביל אותנו, עולם שבו הכל מתכונן לפרטי פרטים במסמך אחד שקובע את הכל. אנו נכנסים לעולם שבו האמירה "מזל טוב", או "עד מאה ועשרים שנה" ביום הולדת עשרים, חסרת טעם, ומתפרשת כבדיחה. אנו מגלים את ערך החיים, את היכולת להעריך ולקבל אותם, לנצל כל שנייה מהן ולקבל החלטות מהמצפון האישי שלנו.
אודותיה של במה

המחזה מתרחש וחושף סודות מדיקטטורת צפון קוראה, שבה כריסטוף אוליה, אמן מוזיקאי, נופל בשבי הצפון קוראני נכנס לכלא באשמת ריגול ונאסר לכתוב את יצירותיו. הוא נחשף לעולם קשה עורף, אלים ולא משקף את אישיותו ודרך עולמו. עולמו של כריסטוף מתפוצץ בן רגע והבוטעה שבה חי הופכת לתא סורגים אפור. הוא נאלץ להסתגל למציאות אחרת ממה שהתרגל אליה באמריקה, מציאות סותמת פיות ועוקרת אזניים. בכלא הקוראני הוא מגלה שהאפשרויות אמנם נחסמות בפניו, אבל האתגרים מציבים לו חומרים חדשים ליצור בהם מוסיקה. הוא נהפך לכוכב הכלא והופך את הדפקט שלשם הוא נכנס לאפקט שמאפשר לו לצמוח לתדמית מושיע העם והמשיח של העולם המודרני והדמוקרטי. דרמה מוסיקלית על דיקטטורה, חופש ביטוי ורוחניות.

נימפות ואמזונות

דרווין הוא הכינוי של מיקי, גבר שגדל בבית מסית ואתאיסטי. דרווין כל חייו חי בקופסא הסגורה שלו, כותב את סיפוריו ויוצא עם סטוצים בזו אחר זו, לא מסופק מאף אחת ומחפש את עצמו כל חייו. בשעה טובה דרווין מוצא את חיה, נערה חכמה שמדברת באותה השפה איתו - גשמית לגמרי וחסרת כל דמיון וצבע. אגב, דרווין האפרורי, לא רק אתאיסט, אלא מוכן לרצוח את הבוס שלו רק כי אמר "תודה לאל". כשהוא מתחתן עם ארוסתו חיה, הוא מגלה כי הנטייה המינית שלו לא מכוונת כלפי בני האדם, אלא כלפי האל. אהבתו לאלוהים מסתחררת, וליבו שובה בכוח העליון. דרווין המאוהב מחליט שאין לו מנוס מפני אהבת חייו, ופוגע במי שהוא רק יכול כדי להשיג את קרבת אהובו. הוא מתחיל לחזר אחרי אלוהים נואשות ללא תגובה, ללא רחמים עצמיים וללא חמלה עצמית, ומנסה להשיג את אהבתו כנגד כל הסיכויים שהוא קיים. סיפור על אדם המאבד צלם אנוש כדי להשיג אהבה נכזבת שבים מנסים להשיג.

על מיתוס ושקרים

האיש הערמומי ביותר בהיסטוריה מספר את סיפורו האישי דרך עיניו הבלתי הגיוניות והמורכבות ביותר. סיפורו של אדולף היטלר, מלידתו עד התאבדותו בפיהררבונקר בשנת 1945, מנקודת מבטו של מטורף ופנאט, גזען ופשיסט, המשנה את פני ההסטוריה לנצח. סיפור תחושותיו, מעמקי המסתורין של מחשבותיו ותכניותיו, והרגש המועט שיש ברפש הנאצי. סיפור מרגע לידתו, התחזקותו, הקמת המפלגה הנאציונל סוציאליסטית, הקמת האס אה, ההתחזקות והוצאת ספרו "מיין קאמפף", גיוס ההמונים ואומנות הרטוריקה שבה הוא ניחן. סיפור על אדם שראה את העולם דרך משקפיים מסתוריות שאיש עוד לא פיצח מעולם, סיפור על גזענות והרגש העמוק ממנה היא מגיעה, סיפור על אדם השואף להיות אומן וצייר ומקבל סטירת לחי שתשפיע עליו לנצח. האדם בעל המיתוסים המפורסם ביותר בעולם וששרד רק באמצעות התהילה. סיפור על מיתוס ושקרים.

ידי זהב

תראו לעצמכם כיצד מופע בידור תמים למראה מחביא תחרות עקובה מדם. חבורת ליצנים מגיעים לקרקס באיטליה ומתארגנים למופע. בפינה הימנית הם מבחינים בחבורת ליצנים שיצאה יחד איתם לאיטליה גם כן. ההבדל היחיד ביניהן הוא צבע אפם של הליצנים - של קבוצה אחת, אדום, ושל קבוצה אחרת, שחור. חבורות הליצנים מחליטות להפוך את הקרקס ההיתולי לבית מטבחיים אכזרי, בו הם מנהלים מלחמת אחים על תשומת הלב של הקהל. דרך תעמולה ושקרים, הסתות וסיפורי אחיתופל, הם מגייסים את ההמונים להפוך מופע בידור תמים לתחרות עקובה מדם שהשולט בה - ינצח. ברקע - מהדורת החדשות חוגגת על המהומה, והאפיפיור מנסה להכניס אמונה בתוך הסוואנה האנושית. פרודיה על הקרע האשכנזי-מזרחי במדינת ישראל, כפי שהוא נראה כעת, באמת ליצני למדי...
בחזית הכיתה - [עיבוד למחזה עפ"י סרט]

הסיפור  מספר את נקודת מבטו של בראד ואת המסע שלו מילדותו לבגרותו, בו הוא מתמודד עם היותו לוקה בתסמונת טורט. הקשיים המלווים אותו, קשיי החברה, קשיי ההסתגלות והתקשורת הקלינית, קשיי הלמידה וקשיי העבודה מלווים אותו כל חייו, מהיותו נער להיותו גבר מורה. המחזה מספר את סיפור הגילוי של התסמונת אצל בראד, ההתמודדות שלו עם הלקות ואת המסע אותו הוא עובר יחד עם תלמידיו הילדים, אותם הוא מנסה לחנך בצמוד להתמודדות עם קשיי התקשורת וההוראה ש"מציעה" המחלה. סיפור על ילדים שעוברים היכרות והתחברות עם עולם אחר, שונה וזר, סיפורו של אדם שלא מוותר ומשנה פני חברה, שמתמודד יום יום ומנסה לשמור על שפיותו. סיפורו של אדם שבחברה האכזרית והעוינת של היום, הוא רק רוצה ללמד כיתה. סיפורו של לוקה בתסמונת טורט. עיבוד מסרט למחזה מאת עידו קיזל ,מסרטו של פיטר וורנר, עפ"י ספר מצליח אותו כתב בראד כהן על חוויותיו.







יום שני, 29 באוגוסט 2016

מבט קדימה // המחזות שיסיימו את 2016

 שנת תשע"ו בסופה הקרוב. 2016 כבר בשיאו. הנה המחזות שיסיימו את שנת 2016.


סודות מקינמון ופקאן
סמדר דקלון, פנסיונרית, ידעה ימים טובים יותר מאלו. השולחן ידע ימים טובים יותר מאלו. השיער, המטבח, אפילו לחץ הדם היה טוב יותר. מי היה מאמין. את המתכון לעוגת הקינמון ופקאן שלה היא עומדת לגלות לשני נכדיה אחרי ששנים שמרה זאת בסוד. כי מי יודע מה יקרה מחר בבוקר. והכל... הכל כבר מזמן נראה ישן ומקולף. אבל סמדר נודעה תמיד כאחת שלא יושבת ומחכה, נו, ביצועיסטית מהפלמ"ח, והיא מזמינה את הנכדים והבנים שלה לארוחת פרידה. ארוחה שבה הכל ייסגר, ארוחה שבה היא תיפרד מהחיים. אבל באותו הזמן הבן הבכור שלה מחליט להתנצר והבן הצעיר שלה יוצא מהארון ולארוחה האחרונה הוא מביא את בן זוגו. מסביב לשולחן הכל יצוף, והכל ייסגר ויסתיים אחרת לגמרי ממה שסמדר דמיינה לעצמה.
הכלבנים
המחזה מספר את סיפורה של משפחת קולירה מהירושימה, רגע אחרי פצצת האטום שהחריבה את העיר. היקארי קולירה היא עקרת בית ואם לשניים בהירושימה.  כשחברתה הטובה שן נשארה הלומת קרב מהמלחמה, היקארי ממהרת לבקר אותה ומזדעזעת לנוכח המחזה המבהיל. ימים עוברים, שבועות וחודשים, והיקארי לא נרגעת. מאמציהם של בני המשפחה להרגיע אותה לא צולחים, ורגע לפני שהיא נבחרת למשרה חשובה במשרד הפנים, היא מחליטה לבצע ניסיון התאבדות על גג ביתה. בעלה, ייטו, תופס אותה ומאשפז אותה במחלקה פסיכיאטרית. מאותו הרגע היקארי עוברת מסע מצחיק, הזוי ומרגש בו זמנית, בו היא מנסה להשתייך לאותם חולי הנפש במחלקה, אך מגלה שהיא אדם נורמלי מן השורה. סיפורה של אישה שמנסה לשרוד במחלקה שמאמינה שהיא חולת נפש, למרות שהיא עצמה בסדר גמור. סיפורה של אישה שלא מצליחה לשכנע את הסביבה שהמציאות המרה של 1945 היא זו שחולה בנפש, ולא היא.

הרות גורל
תארו לעצמכם עולם שבו ברגע לידתך תקבל ערכת גורל, הקובעת את תאריך פטירתך, במי תתאהב, מה יהיה המקצוע שלך ולאיזה גדולות תגיע? לעולם זה מגיע אוליבר שמוצא את תעודת הגורל שלו ביום הולדתו העשרים, ומגלה שנשארה לו שנה אחת לחיות. אוליבר בן טובים, שהרגע סיים את לימודיו בתיכון, מפונק ויהיר, אמיד ונראה מטופח למדי, נחרד למראה עיניו – החיים שלו ניתנים בידי כוח שלא שלו. אנו מגלים עולם שבו הגורל ידוע מראש, מנהל אותנו ומוביל אותנו, עולם שבו הכל מתכונן לפרטי פרטים במסמך אחד שקובע את הכל. אנו נכנסים לעולם שבו האמירה "מזל טוב", או "עד מאה ועשרים שנה" ביום הולדת עשרים, חסרת טעם, ומתפרשת כבדיחה. אנו מגלים את ערך החיים, את היכולת להעריך ולקבל אותם, לנצל כל שנייה מהן ולקבל החלטות מהמצפון האישי שלנו.
בחזית הכיתה
הסיפור  מספר את נקודת מבטו של בראד ואת המסע שלו מילדותו לבגרותו, בו הוא מתמודד עם היותו לוקה בתסמונת טורט. הקשיים המלווים אותו, קשיי החברה, קשיי ההסתגלות והתקשורת הקלינית, קשיי הלמידה וקשיי העבודה מלווים אותו כל חייו, מהיותו נער להיותו גבר מורה. המחזה מספר את סיפור הגילוי של התסמונת אצל בראד, ההתמודדות שלו עם הלקות ואת המסע אותו הוא עובר יחד עם תלמידיו הילדים, אותם הוא מנסה לחנך בצמוד להתמודדות עם קשיי התקשורת וההוראה ש"מציעה" המחלה. סיפור על ילדים שעוברים היכרות והתחברות עם עולם אחר, שונה וזר, סיפורו של אדם שלא מוותר ומשנה פני חברה, שמתמודד יום יום ומנסה לשמור על שפיותו. סיפורו של אדם שבחברה האכזרית והעוינת של היום, הוא רק רוצה ללמד כיתה. סיפורו של לוקה בתסמונת טורט. עיבוד מסרט למחזה מאת עידו קיזל ,מסרטו של פיטר וורנר, עפ"י ספר מצליח אותו כתב בראד כהן על חוויותיו.

מחזות צפויים* לינואר-יולי 2017:
1. אודותיה של במה - סיפורו של אמן פוליטיקאי הנאסר בכלא לדבר
2. נימפות ואמזונות - אדם המתקשה לאהוב את אשתו ומתאהב באלוהים
3. על מיתוס ושקרים - סיפורו של היטלר מנקודת מבטו
4. ידי זהב - פרודיה קומית לקרע האשכנזי - מזרחי בישראל ביחס לעולם

*בשלב של הגהה ראשונית וחיפוש קצוות ובסימן שאלה מוחלט אם ייכתבו או יתחילו חקר לפני כתיבה.


יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

"הרות גורל" - דרמה בדיונית מאת עידו קיזל


תארו לעצמכם עולם שבו ברגע לידתך תקבל ערכת גורל, הקובעת את תאריך פטירתך, במי תתאהב, מה יהיה המקצוע שלך ולאיזה גדולות תגיע? לעולם זה מגיע אוליבר שמוצא את תעודת הגורל שלו ביום הולדתו העשרים, ומגלה שנשארה לו שנה אחת לחיות. אוליבר בן טובים, שהרגע סיים את לימודיו בתיכון, מפונק ויהיר, אמיד ונראה מטופח למדי, נחרד למראה עיניו – החיים שלו ניתנים בידי כוח שלא שלו. אנו מגלים עולם שבו הגורל ידוע מראש, מנהל אותנו ומוביל אותנו, עולם שבו הכל מתכונן לפרטי פרטים במסמך אחד שקובע את הכל. אנו נכנסים לעולם שבו האמירה "מזל טוב", או "עד מאה ועשרים שנה" ביום הולדת עשרים, חסרת טעם, ומתפרשת כבדיחה. אנו מגלים את ערך החיים, את היכולת להעריך ולקבל אותם, לנצל כל שנייה מהן ולקבל החלטות מהמצפון האישי שלנו.

יום חמישי, 18 באוגוסט 2016

ילדי הפלאש

זה לא קרה לי ובטח לא לקוראיי שנולדו לפני שנת 2000, אבל זה קורא היום לכל אחד שנולד בעידן הסמארטפונים. הוולד הקטן נולד בלית ברירה לתקופה שלא הוא בחר, להורים שלא הוא בחר ובטח שאם הייתה ניתנת בידו האפשרות הוא היה משנה את רגע היוולדותו למקום אחר.
הוולד הקטן נולד מחושך מופתי ומרגיע של רחם אמו, לפלאש ולמצלמה של סמארטפון אמו. ולא רק של אמו. הדודים, הסבים והסבתות, האחים, אפילו הרופאים דואגים ליצור לילד הקטן שנולד רק הרגע בוק משלו. בוק שילווה אותו עד התמונות מהלוויה. אבל בואו נדבר על ההורים. ההורים הדואגים לילדיהם הרך מייצרים לו עולם שלם של זכרונות מרגעיו, ימיו וחודשיו הראשונים ופלאש המצלמה לא נח ולא עוצר. הילד מרגיש זוכה אוסקר עוד לפני שהוא מבין מה זה מי.
הילד צריך במידה כזאת או אחרת לספק למבוגריו את צרכיהם - עדכון לווצאפ המשפחתי בכל רגע נתון איפה הוא, איך הוא נראה, מה הוא עושה ובאיזו פוזה הוא ישן, עם איזה מוצץ הוא ישן היום ואלף דברים נוספים. הילד, הוא אינו מוצר זכרונות, הורים יקרים, הילד הוא מכונה ביולוגית כמו כל אחד.ת מאיתנו שמטרתו להתפתח. כמונו, גם הוא מתפתח כל רגע. ההורים מונעים מילדיהם לצפות ולחוות את הילד מתבגר, מתפתח, בונה עולם ואישיות, מבין ומפתח בינה. אותם מעניין רק דבר אחד --- שיהיו תמונות לסרט בר מצווה של הילד. שחס וחלילה לא ייחסר ולא נזכור.
עד היום אני מביט בתמונות באלבום הילדות שלי. לא דיגיטלי. ב2001 עוד פיתחו תמונות ולא היה סמארטפון לשמור אותן בו. תמונות רבות היו לי אבל כבר מהאלבום ניתן להבין שחוו את התבגרותנו, אני והתאום שלי, ולא רק צילמו אותנו. תמונות רבות יש לי מילדותי אמנם אבל לא תיעדו אותי באלבום דוקו 24/7. היום הורים עושים לילדם "מחוברים" עוד כשחבל הטבור מחובר אליו. זכרונות מילדותי הרחוקה שנשכחה ממני בשל גילי באים אליי מסיפורים של קרובי משפחה וחברי משפחה שחוו אותי ואת התאום שלי.
קוריוז קטן: אחי הגדול ממני ב3 שנים הוא אוטיסט וכשנולדנו הוא כבר היה אחרי אבחון, מטופל ולומד את העולם בקצב שלו. לפני לידתנו הוא לא התפתח כפי שתינוקות רגילים מתפתחים, וההורים שלי התלהבו מכל חידוש והתפתחות שאני ואלון התאום שלי חווינו כשהיינו תינוקות, כי לא חוו זאת מבנם הבכור בן, בשל לקותו. את הסיפורים האלו למדתי לא מהזיכרון בטלפון ומגלריית התמונות אלא מהפה לאוזן.
הורים יקרים, כשהילד יוצא לאוויר העולם, הוא מספיק מסנוור מחדר הלידה, אל תצפו אותו בפלאשים מיותרים נון סטופ. במידה.
ואחר כך מתלוננים שהנוער של היום עסוק כל רגע בסמארטפונים. תרשו לי לצטט משפט מילדותי - "אבל הם התחילו".
הם התחילו. ואנחנו ממשיכים.

יום רביעי, 17 באוגוסט 2016

קול מיליטנטי

תמיד אני זכרתי את עצמי כילד לא ספורטאי. בואו נאמר שלא היה לי פוטניאל להיות אחד כזה מלכתחילה. ולא נמשכתי לספורט אף פעם. לא נורא, לא כל אחד מושלם. ותמיד אני זוכר את שיעורי חינוך גופני בבית הספר, מכיתה א', כאבסורד. המורֶה או המורַה לספורט תמיד היו אנשים לא סימפטיים ולא רגישים. בילדותי הייתי מאוד בכיין, רגיש יותר ופגיע יותר, ולא התלהבתי מלשחק בכדורגל או מלהיות הכי מהיר וזריז. תמיד, עד היום כשהמורה מכריז/ה בקול מיליטנטי UP לשכיבות שמיכה, אני מוחה ומבצע זאת בקצב שלי. אני לא חייל, יש לי גוף עם יכולות משל עצמו, וה-UP שלי יגיע כשאני אחליט, אני הוא המפקד המיליטנטי של הגוף שלי ולא ה-UP של המורה. המורים לספורט תמיד קראו לי "קיזל". רק חברים ומורים יקרים לי, שאני אוהב ומעריך קוראים לי כך, בשם המשפחה שלי. ככינוי. אבל מורים לספורט קוראים לי כך כאילו אני חלק מנבחרת הכדורגל שלהם, אחד שמשחק בשבילם. אני לא  עוצר ונבהל מהמורים לספורט כשהם שורקים בפאסון מנהלי במשרוקית שלהם, ועד היום, כשמורה אומר/ת לי "לא עשית טוב את התרגיל", אני מבקש ממנה, במין חוצפה תמימה שכזאת, להסביר לי... כי אם לא הבנתי, כנראה שאני צריך הסבר מהתחלה. אני לא אצן אולימפי, ואני לא מפתח שרירים, אין לי רגלי ברזל וידי קפיץ, ואין לי קוביות בבטן. ולמורים לספורט קשה לקבל את זה. קשה להם להסביר, מבחינתם יש תרגיל שהוא מובן מאליו... כולם שריריים וכולם צריכים להבין אותו. מובן מאליו?! לא ממש בשבילי. קשה להם לקבל שלא כל הכיתה ספורטיבית, יש גם כרסיים וכאלה שלא בכושר, כאלה שצריכים הכוונה מיוחדת. קשה להם להבין שאנו לא נבחרת מירוצים, אנחנו תלמידים. ולמרות שבכיתת בנים יש בה הרבה בנים שאוהבים ספורט, להתאמן, לעסוק או לצפות, יש גם אחרים. והם לא פחות שווים. הם לא רזים וחטובים, אבל הם נראים טוב. צעירים, מטופחים, צוחקים, מאושרים. אבל למורים לספורט זה לא מספיק. הם שואפים לאולימפיאדה. ולא כל תלמיד מספק את הצרכים הפנטזיונריים שלהם.
הם לא מסוגלים להשלים עם זה. יש דירוג: ה-אולימפיים, הספורטיביים, הככה ככה, ובתחתית שרשרת המזון שלהם - ה"שמנים", הביישנים והאמנים. הם לא רק מפלים אותם וגורמים להם להרגיש נחותים וחסרי שייכות והבנה בכל הנעשה בשיעור, הם משפילים אותם. "תפסיקו לדבר על תיאטרון ותתחילו לזרוק כדור", "למה אתה רץ כמו אבטיח"...
כל זה ביני ובינם. וכדאי מאוד שיפסיקו. ריצת אלפיים לא מעניינת אותי, מעניין אותי האנושיות. וזה נשכח מהם.

יום שני, 15 באוגוסט 2016

"בחזית הכיתה" - עיבוד למחזה עפ"י סרט בבימויו של פיטר וורנר

"בחזית הכיתה" מספר את סיפורו של בראד ואת המסע שלו מילדותו לבגרותו, בו הוא מתמודד עם היותו לוקה בתסמונת טורט. הקשיים המלווים אותו, קשיי החברה, קשיי ההסתגלות והתקשורת הקלינית, קשיי הלמידה וקשיי העבודה מלווים אותו כל חייו, מהיותו נער להיותו גבר מורה.
"בחזית הכיתה" מספר את סיפור הגילוי של התסמונת אצל בראד, ההתמודדות שלו עם הלקות ואת המסע אותו הוא עובר יחד עם תלמידיו הילדים, אותם הוא מנסה לחנך בצמוד להתמודדות עם קשיי התקשורת וההוראה ש"מציעה" המחלה. סיפור על ילדים שעוברים היכרות והתחברות עם עולם אחר, שונה וזר, סיפורו של אדם שלא מוותר ומשנה פני חברה, שמתמודד יום יום ומנסה לשמור על שפיותו. סיפורו של אדם שבחברה האכזרית והעוינת של היום, הוא רק רוצה ללמד כיתה. סיפורו של לוקה בתסמונת טורט. עיבוד מסרט למחזה מאת עידו קיזל ,מסרטו של פיטר וורנר, עפ"י ספר מצליח אותו כתב בראד כהן על חוויותיו.