עידו קיזל - המחזאי


עידו קיזל נולד ב-6 באוגוסט, 2001 בחיפה, ישראל. התחנך בבית הספר השש שנתי לאומנויות "רעות" בחיפה ללימודי מחול, אומנות פלסטית, צילום, עיצוב אופנה ועיצוב חזותי, מוסיקה ותיאטרון בחיפה. למד במגמה לתיאטרון ובגיל 13 החל להתפתח בתחום הכתיבה המחזאית. עידו קיזל כתב שנים עשר מחזות שמשקפים את הצדדים המשמעותיים לו בחייו האישיים: כסף, עברו של אדם, תעמולת השלטון ושקריו, דילמות, אוטיזם, הסכסוך הישראלי פלסטיני, הומוסקסואליות, הפיתוי והדחפים, הילדות, דימוי הגוף, הפוליטיקה, ההתבגרות.
המחזות: סוד הנולד, לשחק בשלג, שר התעמולה, בעלות החלומות האדומים, ג'וני, חלומות בקומה הרביעית, כל החיים איתו, רחוב שפרד 1, עיניים, עשר שנים אחורה, הבית הלבן, האנייה לפילדלפיה.
בקרוב יצא באתר זה מחזהו השלושה עשר, "ארץ של שמנים" שדן בנושא מוסכמות החברה. עידו קיזל מתכונן לקראת כתיבת מחזה על עליית עדות המזרח, "מעברות". בנוסף, בקרוב יצא מחזמר שכתב, "פקטורי 44", לאתר.

עידו קיזל מתמקצע בחקר השואה, מלחמת העולם השנייה, הנאציזם והממשל הנאצי באירופה. דור שני לניצולי שואה מפולין ולעלייה ממצריים, חבר בתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". מעשייתו התיאטרונית בביה"ס "רעות לאומנויות": "תרנגול כפרות" - ערב שורשים, ניסים ונפלאות בקופסאות שימורים, ביצים של דינוזאורוס (עפ"י סיפורו של אתגר קרת), מכתב לנועה, "בגדי המלך" - מאת ניסים אלוני, הפקת סיום חט"ב. כמו כן שימש כתאורן בהצגה "ירמה" של תיאטרון חי-פה בחיפה. בנובמבר 2016 פתח מיזם תיאטרון חברתי. באתר זה תמצאו את עולמו של עידו קיזל דרך תיאטרון, מחזאות, טורים ביקורתיים, פוליטיים, חברתיים, ספרותיים וכולי. האתר עתיר במאמרי טיעון, ביקורת אומנותית, תקצירי המחזות של עידו קיזל המשקפים את עולמו וגם המחזות עצמם. לנוחיותכם, לינק לפוסט "רשימת דמויות - המחזות של עידו קיזל" בחלק הימני של הדף, המהווה אוסף של כל הדמויות מכל המחזות. האתר חושף בפניכם חומרים רבים, ואתם מוזמנים להגיב, לשתף, להתייחס ולהפתח.






ברוכים הבאים!

ברוכים הבאים!
אתר המחזות של עידו קיזל

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

עושה לי טוב על הלב: "כנפיים של קרמבו"

עושה לי טוב על הלב: "כנפיים של קרמבו"


רוצה לספר לכם משהו שעושה לי טוב על הלב.
מתחילת שנה הצטרפתי לתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", שמשלבת צעירים עם ובלי צרכים מיוחדים ומוגבלויות. קיבלתי לחנוך ילד בן 14 עם פיגור שכלי. אני לומד בבית ספר עד שעות מאוחרות מאוד רוב השבוע, ותמיד אני חוזר עייף. כל פעם שאני חוזר מכנפיים של קרמבו הבייתה בשמונה בערב אני מרגיש טעם של עוד. אני לא עייף, מרגיש נרגש. ניסיתי לפענח למה זה, אתמול. והבנתי. הפעולה עם החניך עושה לי כל כך טוב. מי שלא שם פשוט לא יכול להבין את הרגע הזה שכשהחניך שלך עושה צע...ד קטן, התקדמות קטנה, כמה זה משמעותי עבורו, וכמה זה מרגש ומספק להיות חלק מכך. בין אם לצחוק עם אנשים, לומר כן ולא, לצייר על דף או לבחור את הטוש, להחזיק יד....
רגע השיא היה אתמול, כשהחניך הנמרץ שלי הוביל קבוצה שלמה ברכבת אנושית, וכולנו שרנו אחריו. זה היה רגע שאני לא יכול לתאר במילים. רגע שמספק יותר מכל דבר אחר. אני חדש בכנפיים של קרמבו, אבל אני אוהב כל כך את המקום. פגשתי אנשים מדהימים שרוצים לתרום ולשנות, נוער עם ערכים ונשמה שאני נהנה להיות חלק ממנו. בפעולה הראשונה הייתי מלווה הסעות והכרתי בפעם הראשונה מקרוב ילדים עם צרכים מיוחדים שהם לא אוטיסטים, כמו אח שלי וחבריו שאותם אני מכיר. נהנתי לפגוש אותם והתיידדתי אפילו עם אחד מהם שכל פעם שהוא רואה אותי הוא נותן לי יד וחיבוק וצוחק איתי. "זה עולם מיוחד", אמרו לנו בהכשרה. ועכשיו אני מבין.
 

לאתר התנועה "כנפיים של קרמבו": http://www.krembo.org.il/



6/12/2016: יום הזכויות לאנשים עם מוגבלויות בסימן שילוב בעולם התעסוקה

השבוע חל יום הזכויות לאנשים עם מוגבלויות, ויצויין באופן ממלכתי באירוע בכנסת אותו מארגן ח"כ אילן גלאון, וינחה את האירוע אחי בן קיזל, אוטיסט שפועל למען זכויות, שוויון וקבלה של אוטיסטים ברחבי חיפה, הארץ והעולם.
אני קורא לכם להתעניין בשבוע החשוב הזה ובנושא של קבלת אנשים עם צרכים מיוחדים. בעקבות חיי עם אחי הגדול, כתבתי שנה שעברה את המחזה "ג'וני", שמספר על ההתמודדות על להיות אח לאוטיסט. אני ממשיך וחווה את ההתמודדות הזאת גם בבית וגם בפעילות שלי בכנפיים של קרמבו.
לקריאת המחזה "ג'וני" באתר המחזות של עידו קיזל - http://idokizel.blogspot.co.il/2016/02/blog-post_49.html
האירוע באתר של בן קיזל: http://bkizelofficial.blogspot.co.il/2016/11/30112016.html

אתר "כנפיים של קרמבו": http://www.krembo.org.il/

יום חמישי, 1 בדצמבר 2016

"פקטורי 44" - מחזמר מאת עידו קיזל


"פקטורי 44" - מחזמר מאת עידו קיזל
הילדה אדטה שטרן, בת 11, גרה בבית היתומים "לנדוול", ממולה שוכן בית הקפה הקטן "פקטורי 44". אדטה לא מכירה את הוריה, אך חשה כל חייה שהחזרה לחיקם תביא לסוף בדידותה. למרות הכסף, האוכל, הפינוק והחברות הטובות שלה זוכה אדטה בבית הית...ומים, כל לילה היא מביטה בירח ונשבעת שתפגוש את הוריה, ותקבל פיסת אנושיות ונשמה בעולם החומרני והאכזרי שהיא נמצאת בו ב"לנדוול". בליל כל הקדושים, אדטה מנצלת את ההזדמנות לצאת מבית היתומים, ומחליטה לבצע "תעלול-או-ממתק" בבית הקפה "פקטורי 44". היא פוגשת במוריס ז'אנברי, אופה בבית הקפה. לאט לאט נקשר קשר של אהבה ושל אב ובת בין מוריס לבין אדטה. אך כשמוריס מנצל את כוחו יתר על המידה, ואדטה מגיעה לבגרות מינית, הוא תוקף אותה מינית לילה-לילה. תמימותה של אדטה נשברת, והיא פונה לכיוון האומנויות. אדטה מחפשת דמות הורית במחול, ונהפכת לרקדנית מקצועית. מסעה של ילדה לעבר בגרות, לעבר הורות, נאמנות, רצון לחפש משפחה, בית וחיבוק של אמא ושל אבא. מוזיקה של לודוויג ון בטהובן מלווה את הסיפור.

יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

מיזם חברתי: "תיאטרון סוסייטי - Society Theater" - בואו והצטרפו!

היי לכולם!
אני כאן כדי לספר לכם על חלום שלי, שאני רוצה להגשים.
מגיל 6 (הייתם מאמינים?!) אני מכיר את התיאטרון, וכל זמן שעובר אני עמוק בתוך העסק יותר ויותר...
במסגרת השינוי שעברתי שנה שעברה מבחינה זהותית, הבנתי שלא רבים הם אנשים שיכולים לבטא את זהותםן המינית/מגדרית/דתית/פוליטית/חברתית/לאומית/לשונית/עדתית/תרבותית/פיזית/קוגניטיבית/ ועוד באופן שווה דרך האומנות. עוד בנוסף, בטח שמתם לב שמקצועות האומנות, שתורמים לחברה ומפתחים את תרבותה וזהותה, כמעט ולא מספקים את הצרכים הכלכליים של ה...עוסקיםות בהם במידה מספקת. תיאטרון ביוונית הוא "מושב הצופים", ומבחינתי למילה שני פירושים: פירוש המקצוע תיאטרון - במה, משחק, תפאורה, וכו' ושני: שם כולל לשלוש אומנויות: מוסיקה, תיאטרון ומחול. לשם כך יזמתי את מיזם "תיאטרון סוסייטי Society Theater" - סטודיו אומנים לתיאטרון, מחול, מוסיקה ששם יוקם תיאטרון שישמש בית לאומנות צעירה, שתוכל להתפתח בהמשך ולקבל כלים לאומנות מקצועית בעתיד. התיאטרון שבחזון שלי יהיה בעל שוויון חברתי כמו שמתואר למעלה, כך ש.אנשים מכל רובד חברתי יוכלו/תוכלנה לבטא את זהותם ואת עצמם באמצעות האומנות, ולקבל חופש ביטוי. בתיאטרון יהיו מנהל/ת, סגן מנהל/ת, מנחה/ת נוער, מדריכים/ות אומנותיים/ות ונווטים/ות לכל מופע ואירוע בימתי למען הנוער. הבעיה במיזם היא שלמרות הכוונה הטובה, אני רק בן 15, ואין לי את הכלים הממשיים שאני יכול כדי להקים בעצמי את התיאטרון, שיכול לתת מענה כלכלי מספק לעובדיו/עובדותיו המנחים/מנחות את הנוער היוצר בו. לכן אני פונה אליכםן - חבריי וחברותיי לפייסבוק, עוקבים ועוקבות, קוראים וקוראות, להצטרף אליי. בעוד שנקים קבוצה מספקת וגדולה יותר, ונגבש את החזון המשותף, נפנה עם כך לגורםת בכיר יותר שיוכל/תוכל לעזור לנו לממש באופן מציאותי את החלום שניצור ביחד.
כל אחד/ת מוזמן לכתוב לי מייל, להתקשר, לסמס, או אפילו לכתוב כאן בתגובות אם הוא/היא מעונייןת להצטרף, ואני מקווה שבסוף השנה נוכל להמשיך ולפנות לגורםת בכיר/ה.
נתראה,

שלכם,
עידו קיזל!

יום שבת, 26 בנובמבר 2016

העיתון המסכם של שנת 2016

האתר שלנו מסיים שנה ראשונה!
בטח כבר הספקתם להכיר אותי. גם את הפאקים, גם את הדברים הטובים. את כולי אני מכניס לאתר הזה, ואני מקווה שהספקתי להיכנס לכם ללב או לראש במידה כזו או אחרת. מחזות, טורים, ביקורות, סיפורים, טורי וידאו, וידויים, טענות, מענות, כתבות, שאלות, מה לא!?
אז כדי לעשותת לכם סדר בשנה המדהימה שעברה עליי ועל האתר הזה, בסוף דצמבר, סוף שנת 2016, יצא כאן העיתון המסכם של שנת 2016, שיסכם ויכלול את כל החומרים הכתובים באתר הזה, כל מה שקרה, כל מה שנכתב, כל פרט ופרט, כל תמונה ותמונה. תוכלו לעיין ולראות את פריסת השנה באופן הכי מדויק ומפורט שאפשר! כל מה שקרה ב2016 באתר יהיה בעיתון! כל הכתבות, המחזות, הטורים, כל תמונות וקישורי האתר, כותרות וכו'.
העיתון יהיה דיגיטלי ויפורסם כאן, ובאופן נגיש וחינמי יהיה למענכם לצפייה, קריאה ועיון.
בסוף דצמבר העיתון יתפרסם, כדי שיכלול את כל הכתבות ב-2016, מהראשונה, עד האחרונה!
העיתון יחולק לפי קטגוריות:
על האתר
הקדמה שלי לעיתון
כתוב באתר:
- מסביב להכל
- טורים שבועיים
-המחזות של עידו קיזל:
תקצירים
הסברים
מחזות מלאים
פירושים
- טורי הצגות ביקורתיים
- מה שקרה ונשאר מחוץ לאתר
סיום ואיחולי ברכה ל-2017


ממתין בקוצר רוח לסוף השנה ויציאת העיתון! מקווה שגם אתם!
עידו קיזל
העורך והכתב הראשי של האתר

יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

"מעברות" - דרמה היסטורית מאת עידו קיזל


שמתי לב שבמחזאות הישראלית אין כמעט מחזות מוכרים המספרים את סיפוריהם של עולי עדות המזרח ושל יהודי צפון אפריקה. למרות "אשכנזיותי" ולמרות שכתבתי עד היום מחזות א-עדתיים, למעט כמה, חשוב לי לשמור על שוויון עדתי גם בתחום המחזאות. אני מתחיל לחפש חומרים למחזה הבא שלי "מעברות". המחזה יספר את סיפורו של אלברט, גימלאי בן 80 שעובר לבית אבות, וכשהוא נזכר בזקנתו, הוא נזכר כיצד עלה לארץ, התיישב ובנה משפחה, על האפלייה מצד עיריית תל אביב ומה קרה כשניסה לשבת בבתי הקפה הבוהמיים של תל אביב, מה קרה כשהפך לפעיל חברתי ומה הטרגדיה המשפחתית השאירה לו.

מצדיעים לכבאים!

שלום לכולם!
אנחנו יכולים להיות אנושות מתקדמת, טכנולוגית ואפילו עם שלום עולמי. אבל אי אפשר למנוע את איתני הטבע. בכל זאת אני מצדיע לכל לוחמי ההצלה שפועלים בכל מקום בחיפה ובשאר הארץ כדי להגן עלינו: חובשים, רופאים, נהגים, כבאים, פרמדיקים, טייסי כבאות, שוטרים, אנשי כוח הגבול ולוחמי הצלה נוספים ורבים. תודה לכולם  
לכל האזרחים והתושבים, מקווה שהכל בסדר ושאתם מוגנים. מי שאין לו מקום לישון או להיות יכול לדבר איתי, ואני אנסה לעזור לו. שיהיה לנו סופ"ש בטוח, שקט וללא-אש
השריפה ברחבי הארץ מצריכה כוח אדם רב, ובמקביל להתמודדות האזרחית עם התפשטות האש, אנו צריכים לתת תשומת לב ולהעריך את עבודת שירותי הכיבוי וההצלה. לכן, תייגו כל תמונה שהעלתם/ן או שתעלו לרשת חברתית כלשהי או לאתר אינטרנט כלשהו #מצדיעים_לכבאים ובסוף התמונות יאספו לאלבום ופרויקט הוקרה לשירותי הכיבוי וההצלה!

יום שבת, 19 בנובמבר 2016

"הוא הלך בשדות" - אומנות צברית // טור ביקורתי

ביום חמישי, 17/11/2016, צפיתי בהצגה "הוא הלך בשדות" של תיאטרון בית ליסין בהיכל התרבות בנשר. ההצגה היא עיבוד לרומן מאת משה שמיר שנכתב בשנת 1947.
אנו בשנת 1945, אורי כהנא, הבן הראשון של קיבוץ "גת העמקים" הוא "הבן של כולם". הוא מוצלח, מסיים בית ספר חקלאי, עובד במשק, משתלב בין בוגרי הקיבוץ. לכאורה, חיי צבר מושלמים. הכל משתנה כשלקיבוץ מגיעה מיקה, ניצולת שואה שמתעקשת להסתיר את עברה ולהתחיל את התחלה חדשה בחיים. אורי ומיקה מתאהבים, ובין השניים נוצרת מערכת יחסים מיוחדת. כשאורי מתגייס לפלמ"ח ועוזב את מיקה בקיבוץ, מערכת היחסים בינו לבין מיקה ובין השניים לחברי הקיבוץ, משתנה.
כיאה לתיאטרון בית ליסין, שיודע ליצור הצגות אינטימיות אך איכותיות, שלא כמו תיאטראות פומפוזיים למדי, הפקת ההצגה "הוא הלך בשדות" ראויה לחמישה כוכבים.
השחקנים, אחד אחד, גל אמיתי ואגם רודברג, מאי קשת ויורם יוספברג ועוד רבים וטובים, מבצעים את עבודת המחשחק שלהם באופן המרגש והמרתק ביותר. המשחק כשלעצמו ריגש אותי וגרם לי לאבד את יציבותי על הכיסא. עבודת קומפוזיציה והעמדה מרתק נעשתה בהצגה זו, היא זו שבונה את רוב המתח ויוצרת עניין רב. קטעי העמדות, תנועה, מעין "מחול משחקי". העמדה שיוצרת מסר, העמדה סימבולית, שניכרת החשיבה העמוקה עליה. זאת יוצרת את מצוקת חברי הקיבוץ כשאורי עוזב, את הטראומה והפחדים של מיקה, את אבלה הכבד בסוף, את מקומו של אורי שהולך ומיטשטש לאורך ההצגה.
עבודת תפאורה מרתק נעשתה בהצגה. הבמה מורכבת מלוחות כהים, שעליהם השחקנים כותבים באופן סימבולי לאורך ההצגה ציורים, תאריכים, מקומות ומסרים באמצעות גירים. מעגל החול שמפוזר מסביב לאורי בהתחלת ההצגה מיטשטש ובסוף, המסר שהחול מעביר נחרץ בלב הצופה. חשיבה על תפאורה לעומק היא כלי חשוב לקרב את הצופה למסר של ההצגה, לרגשות של הדמויות, וללא ספק, עיצוב התפאורה בהצגה זו ראוי לשבח.
לכאורה, העלילה נמשכת לאורך זמן רב ואזהרה מראש - ההצגה לא מיועדת לאנשים שאוהבים קלילות. הצגה זו כבדה, ממושכת, ולמרות שהיא שעה וחצי, העלילה לא מתאימה לאלו שאוהבים קלילות. עלילה זו מורכבת מעומק, מחווית הזמן, ואין ספק שרק אנשים מסוימים יאהבו זאת. אבל אין זה תירוץ לא לצפות בהצגה הזו.
ההצגה נוגעת ללב של כל אחד במידה מסוימת. כל אחד מתחבר ומגלה הזדהות עם מיקה, וחמלה על אורי. אין אחד שיוצא מהתיאטרון בסוף ההצגה ומתעשת לגמרי מאשליית התיאטרון ("הקיר הרביעי"). עד הבית מגיע אתך המסר של ההצגה, תהליך האהבה של אורי ומיקה, המסר החברתי של המחזה, הביצוע הנהדר, הדיוק הבימתי והחוויה התיאטרלית.
"הוא הלך בשדות" היא קלאסיקה צברית וישראלית, והעיבוד הבימתי זורק אור על חלקי העלילה המרכזיים בסיפור המקורי, לפי עיבודה של שחר פנקס. עיבוד זה מאפשר לקהל להתמקד בתהליך הרגשי שעובר בעלילה, וגם בנו, הצופים. אין אחד שלא זוכר את ההצגה הזו, ואני מתחייב שלא תשכחו אותה ברגע שתצאו מהאולם. ללא ספק אמנות צברית!


שפה בסכנת הכחדה


כשהייתי בן אחת עשרה, נסעתי עם הוריי ואחיי ללונדון. ביקרנו בפרלמנט הבריטי וסיירנו בית חדרי המחוקקים עם מדריכה שדיברה כמובן באנגלית. לא הבנתי דבר, נשענתי על הוריי שיתרגמו לי את דברי המדריכה. מפה לשם, באוגוסט השנה, אנחנו מתייעצים האם לנסוע ללונדון ולבקר שוב בפרלמנט. אבא שלי טוען שכעת נבין כל מילה מהסיור המודרך, כי בפרספקטיבה של זמן, חידדנו את האנגלית שלנו.

אכן, לא רק אני ומשפחתי חידדנו את האנגלית שלנו במהלך השנים. בעידן הגלובלי שבו אנו נמצאים, אנו עדים לתהליך ממושך של שכחת השפה העברית, והעלאת האנגלית ל"כס השלטון". הרי כיום, מי מאיתנו כבר זוכר כיצד להשתמש בעברית תקנית? שלושה וילונות הופך לשלוש, התאריך העברי נשכח, השילוב של שפות זרות בסלנג העברי גובר ובכלל – מי צריך עברית כשהצמא לרדת ממדינת ישראל רק עולה ועולה בקרב הדור הצעיר. לא רק ביום יום העברית דועכת אל מול העידן הגלובלי שנשקף לנגד עינינו. לעיתים נדמה כי המערכות האקדמאיות והחינוכיות מעודדות את היטשטשותה של העברית והעצמתן של שפות אחרות. אקון (2011) טוענת: "מערכת החינוך בישראל והמוסדות להשכלה גבוה, האמורים לטפח את העברית ולשוות לה תדמית יוקרתית, אינם עומדים במבחן. במערכת החינוך בישראל הילדים לומדים להעריץ את האנגלית ולהשקיע בה מאמצים רבים. לעומת זאת, העברית נדחקת אל השוליים". ככל שמערכת החינוך משקיעה יותר מאמצים לחיזוק האנגלית ומורידה את שעות הלימוד השבועיות בלשון העברית, מתגברת העילגות הלשונית-עברית בקרב בני נוער, שאצלם, למעשה, התקווה להישאר במדינה ולגור בה בביטחון לא משתווה לקשר של חלוצי המדינה עם הארץ. כך למעשה, ככל שאנו זונחים את העברית ומצטרפים לגלובליזציה הלשונית, נשקפת סכנה גדולה יותר לעצם עצמאותנו בארץ ישראל. כך אפוא, קור (2013) טוען: "מבט לתולדות עם ישראל מצביע על תופעה מרכזית: היינו על אדמתנו, בית המקדש עמד על תילו, עזבנו את העברית, אחר כך איבדנו את העצמאות. חלפו 1,700 שנה. חזרנו לעברית, אחר כך לעצמאות. העברית היא טעם החיים שלנו".

יגידו אחרים כי העברית מבצרת אותנו ב"גטו לשוני". אותם אלו שטוענים כי שימוש בשפה שרק שלנו, שרק אנו מבינים, יטענו שהעצמתה של העברית פירושה חסימה של אפשרויות בינלאומיות, תקשורת רב תרבותית בין אוכלוסיות שונות בעולם והתבצרות מבודדת בארצנו הקטנטונת ללא הגשמת שאיפותינו מחוץ לגבולות הארץ. בין בני הנוער כיום, וכן גם בין צעירים בוגרים יותר, מושרש חלום ה"הוליווד" המופלא, שנראה נוצץ מאוד. אפילו כמה שחקנים ישראליים שיצאו מ"הגטו הלשוני" שהעברית מבצרת אותם בו, מצליחים ועומדים במרכז אור הזרקורים של תעשיית הבידור הנוצצת ביותר כיום. אז למה להישאר נאמנים לעברית אם כך? ביילין (2013) טוען: "העברית ניצחה, והיה זה חלק מן המאבק הלאומי המיוחד שלנו. אבל קשה להתעלם ממחירו של ניצחון זה, והמחיר הוא השימוש בשפה שרק אנחנו מבינים אותה, האנגלית המגומגמת משהו של רובנו והגטו הלשוני שאותו ניבא חוזה המדינה".

לדבריו של ביילין, בעבר, ניבאו ממובילי הציונות וממנהיגי עמנו, את ה"גטו הלשוני" שנחיה בו אם נדבר בעברית, כדוגמת בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה. אותם מנהיגים לא האמינו בהיותה של העברית השפה הלאומית של העם היהודי בארצו. הם ניבאו את השפה הגרמנית כשפתו של העם היהודי. והנה, אנו כאן, מדברים בעברית. ולמרות הכל, אפילו הכוכבים ההוליוודיים הישראלים מוכיחים כי העברית שלהם לא מנעה מהם להשתלב בעידן הגלובליזציה. אפילו לפני הספירה, בימי קדם, היה ברור למנהיגים רוחניים יהודיים כי העברית כשפתו של העם היהודי לא תמנע ולא תשלול את היותו חלק מעידן הגלובליזציה. כך למשל, קור (2013) טוען: "שהרי שני דורות לפניו הבטיח רבי מאיר הרים וגבעות אם רק נדבר עברית: 'כל הדר (מתגורר) בארץ ישראל, וקורא קריאת שמע שחרית, וערבית, ומדבר בלשון הקודש – הרי הוא בן העולם הבא'".

העברית, כחלק מזהותו של העם היהודי, הולכת ונשכחת בפיו. מי יודע מי עוד יאזור אומץ וייקח על עצמו "להחיות את השפה העברית" מחדש? החייאת השפה העברית כיום, היא העלאתה למודעות ושיפור יוקרתה. הרי העברית, לעניות דעתי, לא מנעה כיום מאיש לעסוק במקצוע מסוים. אם כבר, השפה העברית בעידן הגלובליזציה צמאה לחידוד, חיזוק והעלאה למודעות. הרי העברית התקינה, המחודדת כתער, היא כלי מפתח למקצועות מובילים וחשובים בחברה הישראלית, כגון משפטנים, רופאים, מורים, אנשי תרבות ומה לא. לדוגמא, קריאת פסקי דין, כחלק מעבודתם של עורכי דין, היא פעולה שדורשת עברית עליונה, עשירה וגבוהה. בלימודי משפטים אקדמיים למשל, השימוש בעברית תקינה ורהוטה חשוב עוד יותר. כך פרופ' בר-אשר טוען: "קריאת פסקי הדין כתובים עברית – במיוחד של בית המשפט העליון – מעשירה את שפתם של הסטודנטים ואת דרכי ההתנסחות שלהם; המינוח המקצועי עולה מכל הרצאה וסעיף חוק; והתרגילים, המבחנים והעבודות, הנכתבים בעברית, דורשים מהם תרגול מתמיד של רהיטות הניסוח".

בימינו אנו, כשמלחמת השפות עברה למלחמות לאומיות, עדתיות, דתיות ומגדריות, איננו יודעים להעריך את מהותה של העברית בזהותנו הלאומית. היא הולכת ונשכחת על רקע שאיפת הדור להיות "בן העולם החדש". ככל שנשכח את העברית ונזנח אותה, כך הזהות שלנו תיטשטש. בעידן הגלובלי כיום אין קשר בין עברית גבוהה להצלחה בינלאומית, ומשום שרבים מאמינים שיש, הם מעדיפים לזרוק אותה לפח השפות הנכחדות. אהוד מנור עוד כתב לפניי בשירו: "אני חושב ואני כותב בעברית בלי קושי, ואוהב לאהוב אותך בעברית בלעדית. זאת שפה נהדרת, לא תהיה לי אחרת, אך בלילה, בלילה אני חולם בספרדית". 



ביבליוגרפיה

אקון, נ' (2011). "עברי, דבר עברית". הארץ.
ביילין, י' (2013). "מלחמת השפות של ארץ ישראל". ישראל היום.

בר-אשר, מ'. "תקציר מכתבו של נשיא האקדמיה ללשון העברית פרופ' משה בר-אשר לשר החינוך שי פירון ולחברי המועצה להשכלה גבוה על ההצעה להנהיג לימודי משפטים לתואר ראשון באנגלית".
קור, א' (2013). "סליחה שניצחנו". ישראל היום.

יום שבת, 5 בנובמבר 2016

מדע בדיוני - הזיה שלא נתפסת // טור ביקורתי

אני עומד לחסל את עצמי עכשיו, ואני יודע שיעשו בי לינץ' אחרי שיקראו את הכתבה הזאת.
אז נתחיל. נשימה עמוקה.
כל שנה יוצאים מגוון סרטי קולנוע מהריבים, שמעמידים את דף ההפקות ההוליוודי מדי שנה בתחרות, שלא נדבר על סרטי אוסקר. אבל ז'אנר סרטים אחד אני באמת לא יכול לסבול. אני פשוט לא תופש מה טיבו.
מדע בדיוני הוא אחד מהתעלומות הכי גדולות של עולם האנושות והקולנוע. ברגע אחד יצרנו לעצמנו עולם דמיוני, אנשים ודמויות שנקשרנו אליהן בלב, התרגשנו יחד איתן, נמתחנו והתמלאנו אימה, רגש ואקסטזה לאורך המסע אותו ליווינו. סרטי מדע בדיוני, מגיבורי על עד לסרטי הארי פוטר ושדונים נוספים, לא באמת קיימים. סרטים כאלו, מקוריים ומלאי השקעה ככל שיהיו, לא מצליחים לתפוש את מבטי.
אני לא יודע בשל מה זה, אולי חוסר הריאליזם, אולי התוכן שחוזר ונשנה שוב ושוב ונראה אותו דבר, אולי הטריילרים שמשעממים עד מוות. הכל יוצר אצל אוהדי הז'אנר אקסטזה מטורפת, שאני לא מצליח להבין. זה מגוחך. אני פשוט לא מבין למה להתרגש שיוצא עוד סרט של קפטן אמריקה. מה הוא יעשה עכשיו שלא עשה בעבר? מה יהיה שונה בקונספט הכללי? עד כמה כבר אפשר להפתיע... העולם הזה של מדע בדיוני די חוזר על עצמו. אותם תכנים, אותם שמות, מתחים, עלילות, כיוונים קולנועיים ואפקטי צילום, אותם שחקנים אמריקאים הוליוודיים שחושבים שהם לכי העולם וההערצה כלפיהם גובלת בפולחן אישיות.
אני לא מבין, אולי מפאת בורות ואלי מפאת היגיון ושכל, מדוע אנשים מתרגשים כשרואים סצנה שלא קורית או יכולה לקרות במציאות. מה נוגע לליבם של האנשים כל כך? מדוע הם מזדהים עם הסרט עד כדי הערצה עיוורת לדמויות? לפני שבועיים התקיים כנס של קומיקס, ששמעתי עליו מכמה חברים שלי שמעריצים סרטי מדע בדיוני וקומיקס. מדוע להקים כנס שלם, הרצאות, עניינים, בלאגן, פיציפקעס למכור, והכל על טהרת הדמויות הבדיוניות. מדי פעם יצוץ איזה באטמן והענק הירוק כאשר אדם חלטורן מתחבא בתוך התחפושת כדי לממן לעצמו את האוניברסיטה.
הרדיפה אחר עולם המדע הבדיוני הפכה מזמן לתיעוש של מוצרים, סרטים שוברי קופות, חולצות, תחפושות, מחזיקי מפתחות, פוסטרים ושטויות נוספות שהעולם הדמיוני שכל כך אוהבים המעריצים - משלמים עליו יותר מה שהוא קיים.
הרדיפה הזאת גובלת בפולחן אישיות הדומה לפולחן האל. בינינו, גם אותו לא רואים במציאות, יש עליו מליון עלילות ואגדות, וישנם אנשים המאמינים כי הוא באמת קיים.
מי יודע, אולי הקדוש ברוך הוא הוא ספיידרמן...?