עידו קיזל - המחזאי


עידו קיזל נולד בשישי באוגוסט, 2001 בחיפה, ישראל. התחנך בבית הספר השש שנתי לאומנויות "רעות" בחיפה ללימודי מחול, אומנות פלסטית, צילום, עיצוב אופנה ועיצוב חזותי, מוסיקה ותיאטרון בחיפה. למד במגמה לתיאטרון בגיל 13 החל להתמקצע בתחום הכתיבה המחזאית. עידו קיזל כתב חמישה עשר מחזות שמשקפים את הצדדים בחיים העולמיים האישיים שלו שבלטו לעידו קיזל עד תקופת הכתיבה: כסף, עברו של אדם, תעמולת השלטון, דילמות, האוטיזם, הסכסוך הישראלי פלסטיני, ההומוסקסואליות, הפיתוי והדחפים, הילדות, דימוי הגוף, הפוליטיקה, ההתבגרות, זקנה, מחלות נפש, תסמונת טוראט.
המחזות: סוד הנולד, לשחק בשלג, שר התעמולה, בעלות החלומות האדומים, ג'וני, חלומות בקומה הרביעית, כל החיים איתו, רחוב שפרד 1, עיניים, עשר שנים אחורה, הבית הלבן, האנייה לפילדלפיה, סודות מקינמון ופקאן, הפסיכילוגים, בחזית הכיתה (עיבוד למחזה). לאחר שכתב את מחזהו הראשון מהסדרה הראשונה ניסה לביים אותו, אלא שהכניסה לכיתה ט' מנעה ממנו זאת. בתחילת כיתה י' החל לביים את מחזהו השמיני "רחוב שפרד 1". מתמקצע בחקר השואה, מלחמת העולם השנייה, הנאציזם והממשל הנאצי באירופה. דור שני לניצולי שואה ולעלייה ממצריים. מעשייתו התיאטרונית בביה"ס "רעות לאומנויות": "תרנגול כפרות" - ערב שורשים, ניסים ונפלאות בקופסאות שימורים, ביצים של דינוזאורוס (עפ"י סיפורו של אתגר קרת), מכתב לנועה, "בגדי המלך" - מאת ניסים אלוני, הפקת סיום חט"ב. כמו כן שימש כתאורן בהצגה "ירמה" של תיאטרון חי-פה בחיפה.






ברוכים הבאים!

ברוכים הבאים!
אתר המחזות של עידו קיזל

יום חמישי, 18 באוגוסט 2016

ילדי הפלאש

זה לא קרה לי ובטח לא לקוראיי שנולדו לפני שנת 2000, אבל זה קורא היום לכל אחד שנולד בעידן הסמארטפונים. הוולד הקטן נולד בלית ברירה לתקופה שלא הוא בחר, להורים שלא הוא בחר ובטח שאם הייתה ניתנת בידו האפשרות הוא היה משנה את רגע היוולדותו למקום אחר.
הוולד הקטן נולד מחושך מופתי ומרגיע של רחם אמו, לפלאש ולמצלמה של סמארטפון אמו. ולא רק של אמו. הדודים, הסבים והסבתות, האחים, אפילו הרופאים דואגים ליצור לילד הקטן שנולד רק הרגע בוק משלו. בוק שילווה אותו עד התמונות מהלוויה. אבל בואו נדבר על ההורים. ההורים הדואגים לילדיהם הרך מייצרים לו עולם שלם של זכרונות מרגעיו, ימיו וחודשיו הראשונים ופלאש המצלמה לא נח ולא עוצר. הילד מרגיש זוכה אוסקר עוד לפני שהוא מבין מה זה מי.
הילד צריך במידה כזאת או אחרת לספק למבוגריו את צרכיהם - עדכון לווצאפ המשפחתי בכל רגע נתון איפה הוא, איך הוא נראה, מה הוא עושה ובאיזו פוזה הוא ישן, עם איזה מוצץ הוא ישן היום ואלף דברים נוספים. הילד, הוא אינו מוצר זכרונות, הורים יקרים, הילד הוא מכונה ביולוגית כמו כל אחד.ת מאיתנו שמטרתו להתפתח. כמונו, גם הוא מתפתח כל רגע. ההורים מונעים מילדיהם לצפות ולחוות את הילד מתבגר, מתפתח, בונה עולם ואישיות, מבין ומפתח בינה. אותם מעניין רק דבר אחד --- שיהיו תמונות לסרט בר מצווה של הילד. שחס וחלילה לא ייחסר ולא נזכור.
עד היום אני מביט בתמונות באלבום הילדות שלי. לא דיגיטלי. ב2001 עוד פיתחו תמונות ולא היה סמארטפון לשמור אותן בו. תמונות רבות היו לי אבל כבר מהאלבום ניתן להבין שחוו את התבגרותנו, אני והתאום שלי, ולא רק צילמו אותנו. תמונות רבות יש לי מילדותי אמנם אבל לא תיעדו אותי באלבום דוקו 24/7. היום הורים עושים לילדם "מחוברים" עוד כשחבל הטבור מחובר אליו. זכרונות מילדותי הרחוקה שנשכחה ממני בשל גילי באים אליי מסיפורים של קרובי משפחה וחברי משפחה שחוו אותי ואת התאום שלי.
קוריוז קטן: אחי הגדול ממני ב3 שנים הוא אוטיסט וכשנולדנו הוא כבר היה אחרי אבחון, מטופל ולומד את העולם בקצב שלו. לפני לידתנו הוא לא התפתח כפי שתינוקות רגילים מתפתחים, וההורים שלי התלהבו מכל חידוש והתפתחות שאני ואלון התאום שלי חווינו כשהיינו תינוקות, כי לא חוו זאת מבנם הבכור בן, בשל לקותו. את הסיפורים האלו למדתי לא מהזיכרון בטלפון ומגלריית התמונות אלא מהפה לאוזן.
הורים יקרים, כשהילד יוצא לאוויר העולם, הוא מספיק מסנוור מחדר הלידה, אל תצפו אותו בפלאשים מיותרים נון סטופ. במידה.
ואחר כך מתלוננים שהנוער של היום עסוק כל רגע בסמארטפונים. תרשו לי לצטט משפט מילדותי - "אבל הם התחילו".
הם התחילו. ואנחנו ממשיכים.

יום רביעי, 17 באוגוסט 2016

קול מיליטנטי

תמיד אני זכרתי את עצמי כילד לא ספורטאי. בואו נאמר שלא היה לי פוטניאל להיות אחד כזה מלכתחילה. ולא נמשכתי לספורט אף פעם. לא נורא, לא כל אחד מושלם. ותמיד אני זוכר את שיעורי חינוך גופני בבית הספר, מכיתה א', כאבסורד. המורֶה או המורַה לספורט תמיד היו אנשים לא סימפטיים ולא רגישים. בילדותי הייתי מאוד בכיין, רגיש יותר ופגיע יותר, ולא התלהבתי מלשחק בכדורגל או מלהיות הכי מהיר וזריז. תמיד, עד היום כשהמורה מכריז/ה בקול מיליטנטי UP לשכיבות שמיכה, אני מוחה ומבצע זאת בקצב שלי. אני לא חייל, יש לי גוף עם יכולות משל עצמו, וה-UP שלי יגיע כשאני אחליט, אני הוא המפקד המיליטנטי של הגוף שלי ולא ה-UP של המורה. המורים לספורט תמיד קראו לי "קיזל". רק חברים ומורים יקרים לי, שאני אוהב ומעריך קוראים לי כך, בשם המשפחה שלי. ככינוי. אבל מורים לספורט קוראים לי כך כאילו אני חלק מנבחרת הכדורגל שלהם, אחד שמשחק בשבילם. אני לא  עוצר ונבהל מהמורים לספורט כשהם שורקים בפאסון מנהלי במשרוקית שלהם, ועד היום, כשמורה אומר/ת לי "לא עשית טוב את התרגיל", אני מבקש ממנה, במין חוצפה תמימה שכזאת, להסביר לי... כי אם לא הבנתי, כנראה שאני צריך הסבר מהתחלה. אני לא אצן אולימפי, ואני לא מפתח שרירים, אין לי רגלי ברזל וידי קפיץ, ואין לי קוביות בבטן. ולמורים לספורט קשה לקבל את זה. קשה להם להסביר, מבחינתם יש תרגיל שהוא מובן מאליו... כולם שריריים וכולם צריכים להבין אותו. מובן מאליו?! לא ממש בשבילי. קשה להם לקבל שלא כל הכיתה ספורטיבית, יש גם כרסיים וכאלה שלא בכושר, כאלה שצריכים הכוונה מיוחדת. קשה להם להבין שאנו לא נבחרת מירוצים, אנחנו תלמידים. ולמרות שבכיתת בנים יש בה הרבה בנים שאוהבים ספורט, להתאמן, לעסוק או לצפות, יש גם אחרים. והם לא פחות שווים. הם לא רזים וחטובים, אבל הם נראים טוב. צעירים, מטופחים, צוחקים, מאושרים. אבל למורים לספורט זה לא מספיק. הם שואפים לאולימפיאדה. ולא כל תלמיד מספק את הצרכים הפנטזיונריים שלהם.
הם לא מסוגלים להשלים עם זה. יש דירוג: ה-אולימפיים, הספורטיביים, הככה ככה, ובתחתית שרשרת המזון שלהם - ה"שמנים", הביישנים והאמנים. הם לא רק מפלים אותם וגורמים להם להרגיש נחותים וחסרי שייכות והבנה בכל הנעשה בשיעור, הם משפילים אותם. "תפסיקו לדבר על תיאטרון ותתחילו לזרוק כדור", "למה אתה רץ כמו אבטיח"...
כל זה ביני ובינם. וכדאי מאוד שיפסיקו. ריצת אלפיים לא מעניינת אותי, מעניין אותי האנושיות. וזה נשכח מהם.

יום שני, 15 באוגוסט 2016

"בחזית הכיתה" - עיבוד למחזה עפ"י סרט בבימויו של פיטר וורנר

"בחזית הכיתה" מספר את סיפורו של בראד ואת המסע שלו מילדותו לבגרותו, בו הוא מתמודד עם היותו לוקה בתסמונת טורט. הקשיים המלווים אותו, קשיי החברה, קשיי ההסתגלות והתקשורת הקלינית, קשיי הלמידה וקשיי העבודה מלווים אותו כל חייו, מהיותו נער להיותו גבר מורה.
"בחזית הכיתה" מספר את סיפור הגילוי של התסמונת אצל בראד, ההתמודדות שלו עם הלקות ואת המסע אותו הוא עובר יחד עם תלמידיו הילדים, אותם הוא מנסה לחנך בצמוד להתמודדות עם קשיי התקשורת וההוראה ש"מציעה" המחלה. סיפור על ילדים שעוברים היכרות והתחברות עם עולם אחר, שונה וזר, סיפורו של אדם שלא מוותר ומשנה פני חברה, שמתמודד יום יום ומנסה לשמור על שפיותו. סיפורו של אדם שבחברה האכזרית והעוינת של היום, הוא רק רוצה ללמד כיתה. סיפורו של לוקה בתסמונת טורט. עיבוד מסרט למחזה מאת עידו קיזל ,מסרטו של פיטר וורנר, עפ"י ספר מצליח אותו כתב בראד כהן על חוויותיו.

יום שישי, 12 באוגוסט 2016

"הפסיכילוגים" - קומדיה נורמטיבית לגמרי מאת עידו קיזל

כשחשבתי על מחזה קומי, דמיינתי ישר את "סוף טוב" מאת ענת גוב. את ההשראה למחזה הזה לקחתי מחיי הפרטיים רוויי הידע והניסיון על עולם הפסיכיאטרים וטיפולים הפסיכולוגים שמשפחתי הייתה בצילם וספגה עקב האוטיזם של את הרפואה הפסיכיאטרית במחזה שלא עושה חשבון וצוחק על מחלות הנפש על טהרת אחד האירועים הקשים ביותר לאנושות, פצצת האטום ביפן ב-1945.


המחזה מספר את סיפורה של משפחת קולירה מהירושימה, רגע אחרי פצצת האטום שהחריבה את העיר. היקארי קולירה היא עקרת בית ואם לשניים בהירושימה.  כשחברתה הטובה שן נשארה הלומת קרב מהמלחמה, היקארי ממהרת לבקר אותה ומזדעזעת לנוכח המחזה המבהיל. ימים עוברים, שבועות וחודשים, והיקארי לא נרגעת. מאמציהם של בני המשפחה להרגיע אותה לא צולחים, ורגע לפני שהיא נבחרת למשרה חשובה במשרד הפנים, היא מחליטה לבצע ניסיון התאבדות על גג ביתה. בעלה, ייטו, תופס אותה ומאשפז אותה במחלקה פסיכיאטרית. מאותו הרגע היקארי עוברת מסע מצחיק, הזוי ומרגש בו זמנית, בו היא מנסה להשתייך לאותם חולי הנפש במחלקה, אך מגלה שהיא אדם נורמלי מן השורה. סיפורה של אשה שמנסה לשרוד במחלקה שמאמינה שהיא חולת נפש, למרות שהיא עצמה בסדר גמור. סיפורה של אישה שלא מצליחה לשכנע את הסביבה שהמציאות המרה של 1945 היא זו שחולה בנפש, ולא היא.

"ביבר הזכוכית" - הצגה מסעירה ורגשות מעורבים// טור ביקורתי

"ביבר הזכוכית" הוא המחזה בין המוכרים ביותר של המחזאי האמריקני טנסי וויליאמס, מחזה שהפך לשם דבר בעולם הקלאסיקה, התיאטרון, המחזאות והספרות. "ביבר הזכוכית" מציג את עולמו ומשפחתו האישית של טנסי וויליאמס, תוך התבוננות למעמקי נשמתו ומחשבותיו, הרהוריו ומשבריו האישיים בין עם סביבתו ובין עם עצמו.


"ביבר הזכוכית", ההצגה בה צפיתי אמש (11.8) בתיאטרון בית ליסין, בבימויו של גלעד קמחי, מספרת את סיפורה של משפחת ווינקפילד בה הבן, טום, מחפש לחלום ולגלות עולמות דרך הקולנוע אליו הוא בורח בעת משברים נפוצים בין בני משפחתו. הבת, לורה, נכה בגפיה ושתקנית, ביישנית, ויש האומרים גם "מוזרה". בת בכורה זו חיה בעיקר מאוסף הזכוכית אותו היא מטפחת ובתמורה הוא מעניק לה את תשומת הלב והחן לה היא זקוקה. שני האחים חיים בצילה של אמם הדאגנית אמנדה, כותבת בגיליון נשים, שתעשה הכל כדי להבטיח לילדיה עתיד טוב יותר, ובמילים גסות - חיה למענם בלבד. אך לחציה של אמנדה להשיג חתן ללורה ולהוציא אותה מהבית לחיים מסעירים משלה לא צולחים פעם אחר פעם, ואת כעסיה היא מוציאה בריבים  עם טום, שסובל מרוחה הקצר והסוער. אך כשאמנדה מבקשת מטום להשיג ללורה מחזר, הוא מביא לה עמית מעבודתו במחסן, ג'ים או'קונור, שלו וללורה יש עבר מושתף בתיכון בו הם למדו, וכבר אז לורה שמה עליו את העין. בערב אחד, אליו מוזמן ג'ים, נאספות כל התקוות של אמנדה, הייאוש של תום והחלום של לורה, בתקווה שהפגישה תוציא ניצנים ותכה שורשים. מה יקרה? את זה תצטרכו לראות.


ההצגה מספרת באופן מובהק את האישיות של כל אחת מהדמויות, את הרצונות שלהם, את הרקע שלהם ואת הקרע הגדול שלהם בינן לבין עצמן או בינן לבין סביבתן. מבחינה דרמטורגית, הביצוע של בית ליסין ל"ביבר הזכוכית" מצוין להפליא. האלמנטים העלילתיים והמחזאיים פועלים מצוין ומאפשרים לקהל הצצה לחיים קשי יום במשפחה שמנסה לשרוד ולשמור על השפיות לנוכח מציאותה. הקהל מתרגש, הקהל סוער ואף נבהל. מבחינה בימתית, כלומר בימוי, משחק ופעולות משחקיות, הביצוע לוקה בחסר. השתיקות בין משפט למשפט כשישנה סצנה רומנטית או מתוחה, שקטה או עצובה, מייצגות מניירות וסוג משחק שכבר נמאס לראותו, המשחק מדוייק להפליא... רק אצל שחקנית אחת - יונה אליאן קשת. דמותה של אמנדה מועברת על ידה בצורה המדוייקת והנכונה ביותר, עם כל האלמנטים והמאפיינים של הדמות, כל הרצונות והניואנסים הכי קטנים שהיא מעבירה וחושבת. ניתן לראות כיצד אמנדה חושבת מתוך המשחק של יונה אליאן, מה עובר לה בראש אפילו אם היא לא אומרת זאת במילים. כל שאר השחקנים - נדב נייטס, גל אמיתי ונטע גרטי, משחקים את הדמויות כפי שמשחקים אותן בפעם הראשונה שקוראים את המחזה - במין מיינסטרים שכזה, משעמם ונדוש, שכולנו מכירים מקולנוע, טלנובלות וטרגדיות - אותן שתיקות מדכאות ומעייפות, אותו מבט קודר בעיניים. מדי פעם לטום יש רגע של התפרצות על אמנדה וכעס, אבל מבחינתי - זה המשחק הכי "קל" שניתן להעביר, צעקות ורעש שיוצרים סערה על הבמה. נדב נייטס משחק את טום בצורה משולבת וקינוצית לשני הצדדים - או הכי בנאלי, או הכי מסעיר ומרגש. בשלב מסויים, הקהל יוצר דיסוננס לדמות שלו ומתחיל לאבד את הסימפטיה ואת החיבור אליו. נטע גרטי, המשחקת את לורה, משלבת באופן מרתק את המשחק הפיזי שלה, שמתבטא בשתיקות ומבטים מבוהלים (אלמנטים שדווקא מתאימים לדמות שלה ויוצרים חיבור והזדהות עם המצוקה שלה) וגם מתבטא בהעברת הנכות של לורה באופן מושלם באמצעות הגוף שלה - מרפקים מקופלים, רגליים מגושמות. מבחינה משחקית, נטע גרטי נשארת על אותו המיינסטרים הקולי, ולמרות שאותו המיינסטרים יוצר עניין לדמות, בסוף המחזה, הטון המשחקי שלה מתחיל לעורר עייפות אצל הקהל. בסך הכל, נטע גרטי מנתחת את הדמות של לורה ויוצרת אצלה עולם שלם של משחק מרתק. אבל לא מספיק מדוייק. אצל גל אמיתי המשחק את ה"מחזר" ג'ים או'קונור, לא ניתן לראות כלל משחק המבטא הזדהות עם הדמות אותה הוא משחק. החיבור שלו את טום ולורה ניכר, אך שיא המחזה לא משפיע עליו מספיק, והוא נשאר באותו מיינסטרים משחקי. למרות שאמיתי שחקן מצוין ובהצגה זו הוא מפגין יכולות משחקיות מרהיבות שמתאימות לדמות שלו, בסופו של דבר, הוא לא מלהיב את הצופה ולא גורם לו לרגע אחד של חיבור משמעותי עם הדמות אותה הוא משחק. דמותו של ג'ים מופיעה באחת הסצנות המאוחרות ביותר בהצגה, ולכן אני הייתי מצפה ממנו ליותר ריגוש, הסערת הקהל ותפיסת תשומת לב.


התפאורה הישנה עם אלמנטי הזכוכית והמוזיקה של שנות ה30, יחד עם תלבושות קלאסיות לתקופה, יוצרים אצל הצופה תחושת הזדהות עם הזמן, התקופה והמקום. אלמנט זה מאוד בולט במחזה ובעיבוד שלו להצגה, ומשמעותי להתהליך ההצגה.
מי שרוצה להיכנס לתוך חייו של טנסי וויליאמס, ולהבין את נפשו המורכבת חייב ללכת ל"ביבר הזכוכית". הכאב והרצון של הדמויות מובא באופן המרתק ביותר שיש, התהליך שכל דמות עוברת והקשר בין הסוף להתחלה יוצרים אצל הקהל התחברות והזדהות עמוקה ואמיתית, סערת רגשות וסימפטיה אחת גדולה למשפחת ווינקפילד. ביבר הזכוכית עצמו הוא לא החלק המרכזי במחזה, אבל הוא דימוי שלם לעלילה ולמשפחת ווינקפילד בה הכל שביר, הכל מתחת לפני השטח והכל סוער ועומד להישבר.




יום רביעי, 10 באוגוסט 2016

המשחקים האולימפיים לא תמיד היו רק ספורט

ריו 2016 היא אולימפיאדה שבה הפוליטיקה והספורט נפרדים לגמרי, אך באולימפיאדת ברלין 1936, גרמניה הנאצית, האולימפיאדה היוותה מפגן ראווה שבו הוצגו הישגי הנאצים לעיני העולם כולו. מערכת התעמולה הנאצית ובראשה יוזף גבלס, שר התעמולה של גרמניה, השתמשו בה לצורך העלאת המוראל הגרמני. ואכן האולימפיאדה נחשבת עד היום לדוגמה להצלחת התעמולה הנאצית. כדי לחזק את תדמיתו של המשטר כלפי חוץ, נמנעו הנאצים במהלך האולימפיאדה מלפגוע באנשים מהגזע ה"נחות" (יהודים, שחורים וכדומה), אך עם זאת, הושפלו הספורטאים האלה. כך, למשל, כאשר זכה ג'סי אוונס, אצן שחור, במדליית זהב, עזב היטלר את האצטדיון ולא בא ללחוץ את ידו ולהעניק לו מדליה, בניגוד למה שעשה כאשר לבן היה הזוכה. הסיבה לכך הייתה המכה שזכייתו של אוונס הנחיתה על תורת הגזע.
היום, חמש הטבעות מסמלות אחדות בינלאומית ספורטיבית, אך אז האחדות שימשה ככלי להשפלת האחר. היום... הגזענות שאז הייתה באולימפיאדה, פועלת על כל אחד מתחומי החיים שלנו כיום, והגזענות ניכרת בכל פינה. ריו 2016 - אולימפיאדה נקייה מגזענות. לפחות אני מקווה שכך באמת.

יום שישי, 5 באוגוסט 2016

יומולדת 15

היום לפני 15 שנה, 6.8.2001, ז' באב תשס"א, נולדתי למירה ואריה קיזל בחיפה, בבי"ח רמב"ם עם אחי התאום אלון. נולדנו למשפחת קיזל שמנתה עד בואנו שלוש נפשות - אבי, אמי ובן, אחי הגדול, שנולד שלוש שנים לפנינו.
מזל טוב לאלון!
הנה ברכה שכתבתי לו מתוך דף הפייסבוק שלי (Ido Kizel):
15 שנה עם התאום הלא זהה בכלל!!!
מי היה מאמין. מרגע שהתעברנו ונוצרנו מתא אחד, גדלנו בבטן של אמא ביחד, נולדנו אחד אחרי השני, בפגייה ביחד, ישנו 13 שנה ביחד בחדר (חלק אפילו בקומותיים) ותמידתמיד היינו ביחד! שני תאומים משלימים זה את זה!
מזל טוב אודי ושנזדקן ביחד
#תאומים_זה_החיים
נ.ב: אלון נולד דקה לפניי

"סודות מקינמון ופקאן" - תחקיר במהלך כתיבה

קוראים יקרים,
לפניכם תחקיר שאני עורך למחזה "סודות מקינמון ופקאן", שיעזור לי בכתיבה. אשמח אם תשתתפו ותענו על השאלות בתגובות או במייל שלי idokizel@gmail.com. התחקיר נועד כדי לקחת חומרים ורעיונות מהמציאות אל העלילה שאני בונה. תודה על שיתוף הפעולה
.



סודות מקינמון ופקאן

טרגדיה מאת עידו קיזל


OPEN – תחקיר במהלך כתיבה

נשאל יקר,

שלום רב!

לפניך מספר סעיפים.

מלא אותם במלוא הכנות, בפתיחות ובאובייקטיביות. נסה לשלב את הלב והראש בשיקוליך.

בהצלחה!

  1. דרג עד כמה אתה מרוצה ממצבך הנפשי ועד כמה אתה משלים עם גילך? (1-10, 10 – הכי מרוצה, 1 – לא מרוצה בכלל) ______ נמק: ______________________________________________________________________________________________________________________________________
  2. לפניך רשימה של גילאים. תאר לעצמך כל פעם שאתה בכל אחד מהגילאים הנ"ל. מלא את הטבלה.



גיל

שלב במרוץ החיים (רשאי להקיף יותר מתשובה אחת)

כיצד הייתי רוצה להיות

שאיפות לעתיד

18

חייל/ בין תקופות/ מתבטל

 

 

30

נשוי/ נשוי עם ילדים/במערכת יחסים רומנטית/ רווק/גרוש/ מחפש את עצמי

 

 

40

במשבר גיל ה-40/ חי את השגרה/ מרוצה מהחיים/ מחפש אתגרים/ עבודה (בכירה/ חדשה)

 

 

49

חושב על זקנה/ מתקדם בחיים/ מנסה לחפש פיקנטיות בחיים/ חופשי ומאושר

 

 

59

חרד מהגיל/ שמח מהגיל/ מרגיש חכמת חיים כתוצאה מהגיל/ מפחד מהמוות/ נזכר בחוויות ונהנה/ נזכר בחוויות וחרד/ מתייסר/ מסתפק

 

 

60

מאבד כיוון/ מנסה להיות צעיר/ מרגיש טוב עם הגיל / חרד מהגיל / לא משפיע עליי הגיל העגול חדש

 

 

80

חרד / בודד / מאושר/ מסופק/ מרגיש שלם עם עצמי / מרגיש שהחיים עוברים מהר מדי / לא חושב שהגיל כזה זקן

 

 
    3. דמיין את עצמך בגיל מתקדם, חי את השגרה, ופתאום שינוי מגיע ומערער אותך לרעה.


נמק איך תתנהג ואיך תרגיש, כיצד תפעל ואיך תתמודד? ______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


 
   4. כיצד אתה חושב שתהיה כשתהיה זקן?


  1. מאושר ומסופק
  2. בודד
  3. חולה
  4. מנסה לחפש גירויים
  5. עייף
  6. תשובות _____ נכונות לגביי


 
   5. נסה לדמיין עצמך כנכד לחולה סרטן, שעומד לצאת לחיים עצמאיים, וקרוע בין הישארות עם סבו לבין חייו הפרטיים.


כיצד תפעל?


______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________






  6. לפניך צמדי מילים. הקף את המילה על פיה נדמה לך שתגיב במקרה משבר גיל.

 
חרדה/ רוגע

טיפול אישי/ עזרה מאחרים

פסיכולוג / בן משפחה

טיפול רוקחות / דרכי טיפול נטורופתיות

תזונה / רוחניות

אמונה / אנושיות

אומנות / טלוויזיה

קריאה / מוזיקה

חיפוש רומנים או להט בחיי המין / בדידות והעסקה אישית

משפחה / חברים

 





 

יום ראשון, 31 ביולי 2016

שתי הצגות מרתקות בחוויית צפייה מרתקת // טור שבועי

לפני כמה שבועות צפיתי בשתי הצגות שבשום אופן לא כדאי להחמיץ בהיכל התיאטרון בקריית מוצקין, שנותן בית חם ליצירות אומנות ובמה ברחבי הארץ, ומרגש בכל פעם מחדש באירוח מקסים של השחקנים, הקהל והמופעים. החווייה האישית שלי שם משתי הצגות אלו הייתה בלתי נשכחת, גם מעצם היותן הצגות חזקות וגם מהחשיבות והעוצמה שלקחתי מהן. ראשית, תודה להיכל התיאטרון במוצקין שאירח את ההצגות הנפלאות האלו ונתן לי את ההזדמנות לצפות בהצגות הללו ולהנות מחוויית צפייה יוצאת דופן, איכותית ונהדרת.
לפני חודש בערך, 9.7, צפיתי בהצגה "פליישר" בהיכל התיאטרון בקריית מוצקין. מלבד ההצגה המרתקת נהנתי לצפות בה באולם ההיכל, שם תמיד האווירה מחבקת ואוהבת. קהילה שוחרת אומנות, חמה ותרבותית, איכות מדהימה וצוות נהדר. תענוג לבוא כל פעם מחדש ולהנות מתיאטרון מקסים ואיכותי ההזדמנות לצפות בהן תוך אירוח מקסים ואיכותי מלא תרבות ואומנות.
ההצגה "על האש" בה צפיתי לפני שבועיים בערך (21.7) בתיאטרון מוצקין היא ללא ספק יצירת מופת, מראה שתי חזיתות בולטים בעם הישראלי - אנשי העורף החווים את המלחמה מרחוק ואנשי החזית שמקריבים בגופם למען הביטחון. שמחתי להיפגש עם שתיים מקאסט השחקנים, עירית קפלן ואודיה קורן, שמלבד למשחק מדהים נתנו לי חוויית תיאטרון שלא אשכח כנער. ההצגה הוגשה בטוב טעם ע"י היכל התיאטרון במוצקין שנתן בית חם להצגה החשובה והמשמעותית הזו. אין ספק שזהו בית אוהב ומחבק ליצירות תיאטרון מהשורה הראשונה! צוות ההיכל, השחקנים (והשחקניות ) וכמובן ההצגה כשלעצמה נתנה לי נחת, עניין תיאטרוני גדול יותר ואהבה ענקית לתיאטרון. אני שמח שצפיתי בהצגה בהיכל התיאטרון במוצקין.
ממליץ לכולם!


דף הפייסבוק של היכל התיאטרון במוצקין
https://www.facebook.com/MozkinTheater/?fref=ts


אתר האינטרנט של היכל התיאטרון במוצקין
http://www.mozkin-theater.co.il/







יום חמישי, 28 ביולי 2016

"סודות מקינמון ופקאן" - טרגדיה מאת עידו קיזל


סמדר דקלון, פנסיונרית, ידעה ימים טובים יותר מאלו. השולחן ידע ימים טובים יותר מאלו. השיער, המטבח, אפילו לחץ הדם היה טוב יותר. מי היה מאמין. את המתכון לעוגת הקינמון ופקאן שלה היא עומדת לגלות לבניה ונכדותיה אחרי ששנים שמרה זאת בסוד. כי מי יודע מה יקרה מחר בבוקר. והכל... הכל כבר מזמן נראה ישן ומקולף. אבל סמדר נודעה תמיד כאחת שלא יושבת ומחכה, נו, ביצועיסטית מהפלמ"ח, והיא מזמינה את הנכדים והבנים שלה לארוחת פרידה. ארוחה שבה הכל ייסגר, ארוחה שבה היא תיפרד מהחיים. אבל באותו הזמן הבן הבכור שלה מחליט להתנצר והבן הצעיר שלה יוצא מהארון ולארוחה האחרונה הוא מביא את בן זוגו. מסביב לשולחן הכל יצוף, והכל ייסגר ויסתיים אחרת לגמרי ממה שסמדר דמיינה לעצמה.